באי כוחו של הצדק - על אתיקה מקצועית בעריכת דין

השאלות המרכזיות

הדיון בשאלה זו מחייב לגעת במספר שאלות מרכזיות:
א.  מהו מקומו של עורך דין בדין תורה בכלל – הן כמי שמייצג את הנידון בבית הדין והן כמי שמעניק לו ייעוץ משפטי. בהקשר זה יש צורך לברר את משמעותם של דברי המשנה "אל תעש עצמך כעורכי הדיינין"[1].
ב.  מהם הגבולות המוסריים הנדרשים מעורך דין על פי התורה?
ג.   לאור זה שהמציאות הנוכחית שונה במאפיינים רבים ממה שנדרש על פי דין תורה, מה צריך לעשות עורך דין הפועל במערכת הקיימת? האם מותר לו לנהוג כפי שמקובל או שכעורך דין ירא שמים עליו לשים לעצמו גבולות שונים?
כמובן, הנדון הוא במקרה בו אין בייצוג בבית המשפט עבירה על האיסור החמור של 'ערכאות', ואכמ"ל[1].

העמדה העקרונית

אנו מתפללים בכל יום לקב"ה שיזכנו להתגשמות דברי ישעיהו: "ואשיבה שופטייך כבראשונה ויועצייך כבתחילה",והמשפט בישראל יתנהל על פי דין תורה[2], או על פי תקנות שיתוקנו ברוח התורה[3]. במערכת זו, השאיפה המרכזית היא עשיית צדק, ובכך לממש בעולמנו את מידת הצדק הא-להית[4]. מטרה שנייה היא השכנת שלום ומטרה שלישית היא הסדרה נאותה של החיים החברתיים והכלכליים.
     השאיפה היא שלא רק השופטים ישפטו משפט צדק, אלא שגם הצדדים הנידונים ינהגו בצדק, ויפעלו בהגינות כדי לתת לבית הדין את מירב הכלים להגיע לחקר האמת ולהוצאת הצדק לאור, מבלי להשתמש בתחבולות המסרבלות את המשפט ועלולות לגרום לעיוות דין. על כן, תנאי בסיסי למשפט צדק הוא הקפדה יתירה על אמירת אמת והימנעות מכל אמירה או עשייה שיש בה שמץ של שקר.
     במקרים רבים, ערכים אלו יכולים לבוא לידי ביטוי בצורה טובה יותר דווקא במשפט המתנהל באופן טבעי, בלי מעורבות של אנשי מקצוע, ובלי הליכים ממושכים ומסורבלים הכרוכים בהוצאות משפט גבוהות.
     לפי תפיסה זו, תפקידו של עורך הדין הוא להביא בפני השופט את כל הטיעונים, השיקולים והראיות היכולים להיות רלוונטיים. כאשר כל צד עושה את המיטב מבחינתו כדי להביא את מה שתומך בטענותיו, נפרשת בפני השופט התמונה בשלמותה, והכרעת הדין תשקף את תוצאותיה של החתירה לצדק, כפי שהשופט רואה אותו לאור כל מה שהובא בפניו. במערכת כזאת, לשופט יש תפקיד מרכזי בהליך המשפטי, ואילו תפקידם של עורכי הדין מצטמצם.
     ישנה תפיסה אחרת, המונעת בעיקר על ידי אילוצים מעשיים. תפיסה זו רואה במערכת המשפט הליך הכרעה מוסכם שימנע אנרכיה. לפי תפיסה זו אין אנו מחפשים צדק, אלא סדר חברתי על פי כללי משחק מוסכמים. "כללי המשחק" קובעים שכל צד שוכר עורך דין על פי קשריו ויכולותיו הכלכליות, כל אחד מעורכי הדין משתדל "לשחק על המגרש" בצורה המיטבית על פי הוראות החוק וסדרי הדין. במערכת זו, עורכי הדין ממלאים תפקיד מרכזי בהליך המשפטי, ותפקידו של השופט הוא להכריז על הצד המנצח[5].
     לצד תפיסות אלו, ישנן תפישות נוספות, המדגישות עת הערך של השכנת השלום, ועוד.
     במציאות הקיימת, ניתן לראות את שני הכיוונים – אם כי בדגשים שונים – הן בבתי הדין הדנים על פי דין תורה והן במערכת המשפט של המדינה.

תשובות

עיון במקורות חז"ל מראה שעל פי דין תורה, המשפט מתנהל במישרין בין הצדדים[6], מבלי להיעזר בעורכי דין[7] – לא כמייצגים ולא כיועצים, כאשר האחריות לחקר האמת מוטלת על הדיינים[8]. עם זאת, ההלכה מתירה, בשעת הצורך[9], להשתמש בעורך דין כמייצג[10], אם הוא מקפיד לומר אמת[11], והדבר מסייע לעשיית דין צדק ובחתירה לשלום[12]. יתרונו של עורך הדין הוא במקצועיותו. הוא יכול לסייע בהכנה מסודרת של החומר לדיון, בניפוי של טענות ותביעות שאין להן רלוונטיות, בניטרול של מטענים רגשיים, בהצגה בהירה של הטענות, ואף בהפניית הדיין למקורות חשובים[13]. ההלכה לא אוסרת על אדם לשכור עורך דין שייצג אותו, אף אם יהיה "אלם ובעל טענות", למרות שהדבר מכביד על מהלך המשפט, ובלבד שלא יפעל בדרך שתביא לעיוות הדין. גם ייעוץ משפטי אינו רצוי[14]; אם כי גם הוא מותר כאשר יש לעורך הדין מחוייבות אישית ללקוחו[15], או בזמן שאינו פוגע שלא כדין בזכויותיו המוסריות של הצד השני[16]. על כן, על עורך הדין לפעול לאור העקרונות הבאים:
     עיקרון מוסרי ראשון במעלה הוא ערך האמת. לא זו בלבד שישנו איסור מן התורה לשקר – בעדויות או בטענות[17], אלא גם כל צורה של הטעיה או שקר עקיף אסורה לחלוטין, ואף כאשר המטרה היא להשיג באמצעות זה משפט צדק; ועל כך נאמר "מדבר שקר תרחק"[18]. איסור זה קיים גם בהופעה בפני בתי המשפט של המדינה[19]. והוא חל על עורך הדין, שאסור לו לטעון טענות שקר[20], ללמד את הנידון לטעון טענות שקריות[21] או להפעיל קשרים אישיים עם השופט[22].
     עיקרון נוסף הוא השוויון, המחייב הופעה שווה של שני הצדדים. יש להימנע מיצירת מצב בו צד אחד מופיע באופן מכובד ועוצמתי, כאשר הופעתו הדלה של הצד השני מחלישה את מעמדו ומטה את הדין לחובתו[23]. לכן יש טעם לפגם במצב בו צד אחד מיוצג על ידי עורך דין מקצועי ויוקרתי בעוד ידו של הצד השני משגת לשכור עורך דין ברמה ובמעמד נמוכים בהרבה. אולם על פי ההלכה, האחריות להשוות את מעמדם של הצדדים מוטלת על השופט ולא על הצדדים עצמם או עורכי דינם. למעשה, מותר לקיים את המשפט גם כאשר לא ניתן לממש את ההנחיה הזאת במלואה[24], אולם על הדיין לדאוג לאיזון בין הצדדים בדרכים אחרות[25].
     בדברי חז"ל ישנה הסתייגות עקרונית משימוש ב'תחבולות משפטיות' חוקיות העוזרות ללקוח לזכות במשפט אך לא מסייעות בעשיית צדק[26]; אולם אין בכך איסור מוחלט, והדבר תלוי בנסיבות הענין: אם עורך הדין משוכנע בצדקתו של לקוחו (אף שבלי להכיר את הצד השני אין בכך ודאות), מותר לו לנקוט בכל דרך חוקית העומדת לרשותו כדי לדאוג להוצאת צדקתו לאור[27]. מאידך גיסא, אם עורך הדין סבור שהלקוח שלו אינו צודק, אסור לו לנקוט בשום דרך שתסייע לו לעוות משפט[28]. ומאחר שהלקוח מצפה מעורך דינו ש"יילחם בעבורו", על עורך הדין להניח מידיו את התיק. על פי רוב, מדובר במצבים 'אפורים', בהם אין לעורך הדין יכולת לנקוט עמדה לכאן או לכאן. במצב כזה, על עורך הדין ללכת ב"דרך האמצע". מותר לו להשתמש בתחבולות משפטיות ברמה דומה למה שעושה הצד שכנגד[29], אך להימנע מנקיטת צעדים החורגים מכך, בהיותם פוגעים ביכולתו של השופט להוציא את הצדק לאור או גורמים בעליל ל"משיכת זמן" הגורמת לצד השני לנזק בלתי מוצדק או מאלצים אותו להגיע לפשרה שאינה הוגנת[30]. כמו כן, במצב כזה, עליו לחתור לפתרונות של פשרה הוגנת, שיסיימו את הסכסוך במהרה בדרכי שלום.
     יש להניח, שעורך דין שיקפיד לנהוג על פי כללים אלו לאורך זמן, יזכה לרמה גבוהה יותר של אמון – הן מצד השופטים והן מצד הלקוחות, והפסדו יצא בשכרו[31]; אולם עליו להיות מוכן גם לשלם מחיר אישי על שמירת הגבולות המוסריים הראויים.

סיכום

העקרונות הצריכים לעמוד לנגד עיניו של כל עורך דין הם שלושה: אמת, צדק ושלום, כדברי הנביא: "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם".
     אנו מקווים שהתמודדות ראויה של משפטנים במצבים מסובכים הקיימים במערכת, כאשר התורה היא נר לרגליהם, תהיה עוד נדבך בדרך ליישומו של משפט התורה במדינת ישראל.
 
 
'עובדה' – אילנה דיין מראיינת את אביגדור פלדמן. מערכת המשפט במלוא כיעוריה ושקריה.
http://www.mako.co.il/mako-vod-keshet/mi_shemedaber-s1/VOD-e80acee9a303a11004.htm