נצרים – בית ספר לאמונה

באולם הרצאות קטן בישיבת נחלים, בחור תמיר ועדין נפש שיתף את המשתתפים בחוויה אישית מורכבת מאוד, שליוותה אותו משחר ילדותו. ולא רק אותו. כך היה גם עם חלק מילדי הישוב. ההרצאה הייתה קשה. היה זה בכנס של ארגון 'בקדושה', בו השתתפתי כחלק מצוות ההוראה וההיגוי. הפרפרים בבטן אמרו שירה, אבל הלב נשבה בקסמה של הפתיחה של השיחה המורכבת הזאת. הגבר הצעיר והרהוט שעמד מולנו התחיל עם תיאור פסטורלי של נוף מולדתו – ים כחול, חולות זהובים, שמיים בהירים, ילדים יחפים, שזופי עור ומאירי פנים, גן עדן עלי אדמות. ממש כך. וזה התיאור המדויק של ערש הולדתו של מי שגדל בין פצמ"רים, שידע מציאות יומיומית בה חיים נקטעו על ידי אויב אכזר, מר ונמהר. ועם כל זה, הניחוח העולה באפינו – כשהוא עומד מולנו ומספר בעיניים חולמניות על הבית שכה אהב ועל הילדות הנעימה – הוא ריח גן עדן מתוק. עבור הילדים – החיים בגוש קטיף היו מציאות שהיא בגדר חלום.

גם עבור ילדינו, זיכרונה של נצרים תיבנה ותכונן מוליד געגוע מתוק. חבורת הילדים, ההשתובבות בחול, הריצה ברגליים יחפות על הדיונות, החממות שהיו צמודות לדירת הג'ירפה שלנו, קייטנת חב"ד, החיילים הטובים, הנסיעה בספארי הצבאי, והעיניים הטובות מסביב. המבט המרומם, סוג של ריחוף בעולם שכולו טוב, ובעיקר העין הטובה. חודשים רבים לאחר הגירוש הזמר הבלעדי כמעט בביתנו היה ההמנון של קייטנת נצרים – 'לנצח נצרים בואו בואו ילדים, נתחזק באמונה ונרבה אהבה' וכו', ונדמה כי אף הקירות הזילו דמעה.

למה נסענו כל שבוע לנצרים? הרי היה זה שגעון גמור. הייתי עובדת בימי שישי, ואז חוזרת הביתה ואורזת מזוודות ושאר ציוד [לזה כבר הורגלנו מהשבתות בירושלים סביב התורנויות בבית חולים], ואז נוסעים עמוסי חבילות וסירים מוכנים לשבת במשך כשעה עד סמוך למחסום נחל עוז, עם המון ציפייה ואהבה בלב. בדרך בעלי היה לומד עם הילדים את פרשת השבוע, ואני התענגתי תוך כדי נים לא נים על קול התורה המתנגן באוטו. הנסיעה המונוטונית לכוון דרום האהיבה את עצמה עלינו, כי היא בישרה את קרבתנו לישוב. בהתחלה נכנסנו עם הרכב דרך שער 'קרני' במסגרת שיירת רכבים עד נצרים, בהמשך הוחלט לחייב את התושבים בליווי צה"לי מלפנים ומאחור, ובהמשך כבר נדרשנו ללבוש שכפ"צים ולחבוש קסדות. עם התקדמות ה'שלום', עת נערמו עוד ועוד בריקדות סביב עמדת החיילים בצומת נצרים, התקבלה ההחלטה שהכניסה לישוב תהיה רק בספארי הצבאי. היינו חונים ב'מנחת' ליד שער קרני, ממתינים בשמש הקופחת כשמסביב רק חול וחול, וכשהגיעה המשאית היינו מעמיסים ילדים וחבילות וסירים עם הרבה אהבה בלב לתוך החלל המאובק והקופצני של הרכב המנומר המשוריין שהוביל אותנו למקום מבטחים. כן, שם גם עבורנו היה זה גן עדן עלי אדמות. למרות הזבובים שהצטרפו לתפילה בקרוואן הגדול ששימש לבית הכנסת, והחום שלא ידע סלחנות, והחול החול והחול, והציוד המינימלי בקרוואן המאובק שלנו שרק מאוחר יותר הוחלף בבית ה'ג'יראפה' הנ"ל, והעכברים שהתחבאו בכל פינה, מבקשים גם הם ליטול חלק במצוות ישוב ארץ ישראל.

בהתחלה לא היו לנו מזגנים. אח"כ הבאנו מזגן אחד לסלון. היה חם. לפעמים הייתי דוחפת את ראשי לתוך המקפיא לכמה דקות כדי ליישב את רוחי ההריונית הסוערת. והיו שבתות שבהן שכבתי על הספה בסלון של הקרוואן הגדול של גיסתי, הרבנית אביבה, שבו היה מזגן גדול, ללא כל בושה, כשהגיע החום עד נפש וגם עלה לי עד הראש…

ופעם בערב שבת הגענו לצומת ופגשנו התרעות למטענים, והציר סגור, והשבת מתקרבת בצעדי ענק, ואנחנו עושים אחורה פנה, ביחד עם הסירים המהבילים עדיין, ומחרפים את נפשנו בנסיעה ב-200 קמ"ש בערך [הרבה יותר מסוכן מפצמ"ר מסכן] אל הגיסים באופקים. ועם כל זה, לא היו לי ימים טובים כימים בהם נסענו בשבתות לנצרים.

נצרים עבורי היה בית ספר לאמונה. הרוגע, ארשת הפנים הנעימה והמחויכת של הסובבים, הנוף האנושי המוריק אור וטוב וחסד וענווה גדולה ואמונה גדולה – כל אלו מגנטו אותנו ונטעו בנו את הכוחות לשבות מדי שבועיים בנצרים יותר מעשר שנים, עד לפרידה הכואבת.

'את לא נפרדת, את מתקדמת: איך עוברים משלב ההתאהבות לשלב האהבה באימהות שלנו'? זאת הכותרת של ההרצאה שהוזמנתי להעביר בכנס 'בואי הרוח' בקרני שומרון. וזאת שיחה שמקיפה את הכל. ההתאהבות של בעל התשובה הפוגש לראשונה בנפלאות השבת, של אם המביטה על עוללה עם ריחו המשכר, הברק השמור לזוג החוצה לראשונה את מפתן ביתו המשותף – אלו הן חוויות בראשיתיות של סוד ושל קסם. אבל האהבה האמיתית היא בהתמדה, בקביעות, בקשר שהולך ומעמיק עם השנים, עם העליות והמורדות. בקיום המצוות האפרורי. תמידים כסדרם. בהכלה של ילדינו גם כשהם חושפים שיניים חדות, ובשימור הלהבה שבקשר הזוגי, גם בשנים הכסופות, כשאתגרי הגיל נותנים את אותותיהם.

וכך גם בקשר בין עם לארצו. ולמורשתו. וללאומיותו. אנחנו אנשי עמל ויגיעה. אולי אנו קצת דומים לדם מסוג 'או פלוס' – אנחנו אוהבים  להעניק וממעטים לקבל. וזה מעולה. זה המתכון לאושר אמיתי. כך מספרים המחקרים. אנחנו סוחבים על כתפינו תרמיל עמוס וגאים בזכות הזאת. וארץ ישראל מחזירה לנו אהבת קדומים שבעתיים. וכעת הגיע הזמן לנער את הכתף, ולהתחיל  לעמול על זהותה היהודית של מדינתנו האהובה לא פחות, ולזקוף את מעמדה של המשפחה היהודית.

שנים לקח לציבור שלנו לקרוא את המפה, ולהבין שאנחנו נמצאים בתוך מאבק 'מפוצמר' לא פחות מאשר המאבק שהכרנו בגוש קטיף. מאבק בתודעה המזדחלת שנוגסת בכל סממן יהודי, ולא יודעת שובע. רק לאחרונה, כפטריות לאחר הגשם, כתשובת המשקל, התחילו לצוץ גופים העוסקים במסירות בחיזוק מוסד המשפחה, ובהטמעתו בתודעה בציבורית. וזה נפלא. וכך גם בספרות מקצועית חדשנית. מאמרים של 88 אנשי רוח והגות התקבצו לכדי ספר עב קרס ושמו 'משפחה: מפעל חיים', בעריכת חיים ברנסון. לפני הקורא פרוסים פרקים על זוגיות, על כיסוי הראש, על יחסי חוץ בפנים בעולם הפוסט מודרני, על דור הבנים, ועוד. רפרוף קל הפך אצלי לצלילה של שעות רבות לתוך ים התוכן העשיר והחשוב כל כך לבירור מעמיק של עמדותינו אל מול אתגרי הדור. הצד השני לא שוקט על שמריו, יהדותה של המדינה לצערנו כבר לא מובנת מאליה. אסור לנו לנום שנת ישרים, ולחלום את עתידנו. צריך לקום ולעשות מעשים – אבל מתוך אמונה גדולה. איך עושים? תשאלו את גיבורי גוש קטיף יבנה ויכונן. את אנשי נצרים. הם ידעו ללמד אותנו איך לחיות את החלום.