הסכם אוסלו

30/04/2024

לשיתוף הכתבה

הסכם אוסלו היה אחד מהאירועים החשובים ביותר בהיסטוריה המורכבת של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הסכם זה סימן נקודת מפנה היסטורית במאבק בין שני העמים, והפך לפופולרי ברחבי כל העולם. לאחר עשורים ארוכים של עימותים צבאיים ואלימות רבה, ההסכם היה נקודת התחלה לתהליך מדיני ופוליטי שנועד להביא לפתרון הסכסוך בין שתי המדינות. חתימת הסכם אוסלו יצרה תקווה ציבורית גדולה להשגת שלום הן בישראל והן בזירה הבינלאומית. עם זאת, ההסכם עורר גם ביקורת נוקבת, התנגדות ואירועי אלימות נוספים בשל מחלוקות בחברה הישראלית ובציבור הפלסטיני. עד עצם היום הזה, השפעותיו של ההסכם ומשמעותו ההיסטורית נמשכות להיות נושא לוויכוח ער בקרב אזרחים, אנליסטים, אקדמאים ופוליטיקאים.

מהו הסכם אוסלו?

הסכם אוסלו היה סדרה של הסכמים שנחתמו בין ישראל לבין אש"ף בשנים 1993–1995. ההסכמים נובעים ממשא ומתן חסוי שנוהל בין הצדדים במשך כמה חודשים באוסלו, בירת נורווגיה. עיקרי ההסכמים היו הכרה הדדית בזכות קיומן של ישראל ואש"ף, הקמת רשות פלסטינית אוטונומית בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה, והעברת סמכויות מסוימות לרשות הפלסטינית. ההסכמים נחתמו כשלב ראשון בתהליך להשגת פתרון קבע לסכסוך, והם יועדו להיות בסיס לפתרון הסוגיות המרכזיות כמו גבולות, ירושלים, פליטים ויישובים, שנדחו לשלב מאוחר יותר של המשא ומתן. על אף שלא הצליחו לספק פתרון קבוע, הסכמי אוסלו יצרו מסגרת חדשה וציפיות חדשות לגבי סיום הסכסוך.

מתי נחתם הסכם אוסלו?

הסכם אוסלו נחתם רשמית ב-13 בספטמבר 1993, בטקס רשמי שהתקיים בבית הלבן בוושינגטון. החתומים עליו היו ראש ממשלת ישראל יצחק רבין, יו"ר אש"ף יאסר ערפאת והנשיא האמריקאי ביל קלינטון. ההסכם נקרא "הצהרת העקרונות בדבר הסדרי ביניים של ממשל עצמי" והיה השלב הראשון בתהליך להשגת הסדר קבע בין שטחי מדינת ישראל לשטחי הרשות הפלסטינית. שטחים אלו היו רצועת עזה ויריחו, והם קיבלו אוטונומיה של הרשות הפלסטינית. לאחר מכן באופן הדרגתי הועברו כל הסמכויות באזור יהודה ושומרון וחבל עזה לרשות הפלסטינית, אך העסקים ביהודה ושומרון עדיין קיימים ועימם גם התיירות ביהודה ושומרון. לפני הסכם זה נערכו מגעים חשאיים בין שני הצדדים, וההסכם באוסלו נחתם ב-20 באוגוסט 1993 בין ראש הממשלה יצחק רבין ומחמוד עבאס, הידוע בכינוי אבו מאזן. טקס החתימה זכה לתהודה תקשורתית אדירה ברחבי העולם, והוביל לכינון תקווה רבה להשגת שלום אמיתי באזור. ההסכמים נתפסו כיוזמה מעוררת השראה שתביא לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שהיה מוקד של אי-יציבות באזור לאורך עשרות שנים.

עיקרי הסכם אוסלו

הכרה הדדית בזכות קיומן של ישראל ואש"ף. ישראל הכירה באש"ף כנציג הלגיטימי של העם הפלסטיני, ואש"ף הכיר בזכותה של מדינת ישראל להתקיים בשלום ובביטחון. זו הייתה הכרה היסטורית בין שני הצדדים
הקמת רשות פלסטינית אוטונומית בחלקים מהגדה המערבית ורצועת עזה. הרשות קיבלה סמכויות מוגבלות בתחומי הביטחון, המשפט, החינוך והבריאות, אך לא סמכויות מלאות של ממשלה ריבונית
ישראל התחייבה להסיג את כוחותיה מרצועת עזה ומהעיר חברון, ובהמשך גם מערים נוספות בגדה המערבית. שליטה על אזורים אלו הועברה לרשות הפלסטינית
נושאים כמו ירושלים, ההתנחלויות, פליטים פלסטינים, גבולות והיחסים בין ישראל לפלסטינים נדחו לשלב הבא של המשא ומתן

מי הצביע בעד הסכם אוסלו?

בישראל, ראש הממשלה יצחק רבין, שר החוץ שמעון פרס וחברי מפלגת העבודה תמכו בהסכם, מתוך אמונה שהוא הזדמנות היסטורית להשגת שלום. גם חלקים מהימין הישראלי שהתנגדו תחילה להסכם, כמו בנימין נתניהו שנבחר לראשות הממשלה בשנת 1996, תמכו בו אך בתנאים שונים מעט. מנגד, מפלגות כמו ש"ס והתנועה הקיצונית שהוגדרה כארגון טרור כהנא חי התנגדו להסכם בנחרצות. בצד הפלסטיני, יאסר ערפאת ואש"ף תמכו בהסכם, על אף ביקורת מצד פלגים קיצוניים כמו חמאס, הג'יהאד האסלאמי ופת"ח, שהתנגדו נחרצות בגלל הסירוב "להכיר ביישות הציונית". בעולם הערבי, מדינות כמו מצרים, ירדן וערב הסעודית תמכו בהסכם, אך סוריה, לבנון וארגוני טרור פלסטינים התנגדו לו בתוקף. בזירה הבין לאומית, ארצות הברית, רוסיה, האיחוד האירופי ומדינות נוספות תמכו בהסכם ופעלו לקידומו. ההסכם אף זכה להצבעת תמיכה חסרת תקדים באו"ם, והוביל להתלהבות ציבורית רבה ברחבי העולם.

דעת הקהל בישראל

הסכם אוסלו עורר בישראל מחלוקת ציבורית עזה, שלוותה בוויכוח פוליטי נוקב. מצד אחד, חלק מהציבור תמך בהסכם בתקופה שלאחר החתימה מתוך תקווה שהוא יוביל להשגת שלום. מצד שני, ההתנגדות להסכם הייתה חזקה בקרב הימין ובקרב תנועות דתיות עקב החשש ליישובי גוש עציון וגם לעבודה העברית. כמו כן, חששות מזליגת הגבולות, ממסירת שטחים לפלסטינים ומפיגועי טרור הובילו לירידה בתמיכה הציבורית בהסכם לאורך השנים. ביקורת חריפה הושמעה גם על האופן שבו נוהל המשא ומתן ועל התוצאות שהושגו. הביקורת הייתה מכוונת בין היתר לכך שההסכם לא פתר את הסוגיות המהותיות של הסכסוך, וכי יישומו היה חלקי ובעייתי. כמו כן נטען שההסכם הביא להעברת שליטה מישראל לרשות הפלסטינית, מבלי שהוביל לפתרון סופי של הסכסוך.

דעת קהל העולם

הסכם אוסלו נתפס בעולם בעיקר כהזדמנות היסטורית להשגת הסדר שלום בין ישראל לפלסטינים. הקהל הבין לאומי, בהנהגת ארצות הברית, פעל לתמוך בהסכם ובתהליך השלום. שותפות בין לאומית רחבה ביקשה לסייע בהצלחתו של ההסכם ולמנוע את קריסתו. עם זאת, התפתחויות שליליות כמו המשך הבנייה בהתנחלויות, אלימות משני הצדדים והסלמה בעימותים, גרמה להשמעת ביקורת גוברת על יישום ההסכם ותוצאותיו. הביקורת הצביעה על כך שההסכם לא הביא לפתרון יציב של הסכסוך וכי יישומו היה חלקי ובעייתי.

לסיכום

הסכם אוסלו היה נקודת מפנה קריטית בהיסטוריה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. חרף הביקורת והקשיים ביישומו, ההסכם סימן מעבר מעימות צבאי לתהליך מדיני, והוביל להקמת הרשות הפלסטינית כצעד ראשון לקראת הסדר קבע. אולם תוצאותיו של הסכם אוסלו ומשמעותו ההיסטורית נותרים נושא למחלוקת ערה עד היום. יש הרואים בו אבן דרך חשובה בדרך לשלום, ולהכרה במדינת ישראל כריבונית, לצד חיזוק הגורמים המתונים המעוניינים בשלום ברשות הפלסטינית. אחרים רואים בו כישלון שהחמיר את הסכסוך ודווקא פתח צוהר לחיזוק הגורמים העוינים נגד מדינת ישראל. ההשלכות של ההסכם על המציאות באזור ממשיכות להיות נושא לוויכוח פוליטי ואקדמי ולעורר מחלוקות.