דף הבית > מאמרים > תוכנית ההתנתקות

תוכנית ההתנתקות

לשיתוף הכתבה

תוכנית ההתנתקות היא אחת התוכניות השנויות במחלוקת בהיסטוריה של מדינת ישראל, שהתבצעה בשנת 2005 ביוזמתו של ראש הממשלה אריאל שרון. התוכנית כללה את פינוי היישובים היהודיים מרצועת עזה ומצפון השומרון, ואת העברת השליטה על שטחים אלו ושטחים נוספים אחרים לידי הפלסטינים. התוכנית עוררה ויכוחים פוליטיים וחברתיים עזים והשפיעה על המציאות הפוליטית, החברתית והביטחונית של ישראל עד היום. כאן נסקור את הרקע לתוכנית ההתנתקות ואת פרטי התוכנית, נדבר על העמדות הפוליטיות השונות ועל ההיערכות לביצוע, כיצד התנגדו לתוכנית ומהן ההשלכות המיידיות של המהלך וגם אלו שאנחנו מרגישים גם היום בטווח הארוך.

רקע לתוכנית ההתנתקות

לאחר חתימת הסכמי אוסלו בשנת 1993, נמשכו הפיגועים והאלימות בשטחי ישראל מצד ארגונים פלסטיניים, בעיקר חמאס והג'יהאד האסלאמי, שהגבירו את הלחץ על ממשלת ישראל למצוא פתרון ארוך טווח לסכסוך. המציאות הביטחונית ברצועת עזה הייתה קשה, והנוכחות הישראלית באזורים אלו דרשה משאבים ביטחוניים רבים כמו רבש"ץ וכוחות צבאיים. ראש הממשלה אריאל שרון, שבעבר נחשב למנהיג הנאבק על החזקת שטחים, גיבש עמדה חדשה בעקבות אירועי האינתיפאדה השנייה, וההבנה שהמשך הנוכחות הישראלית ברצועת עזה אינה משרתת את האינטרסים של ישראל ורק מזיקה להם. התוכנית נועדה להפחית את העלויות הביטחוניות מבחינה אנושית ומבחינה כלכלית, ולהקטין את החיכוך בין האוכלוסייה הישראלית לפלסטינית.

פרטי תוכנית ההתנתקות

תוכנית ההתנתקות כללה את פינוי כל היישובים היהודיים ברצועת עזה וארבעה יישובים בצפון השומרון. במסגרת התוכנית פונו כ-8,500 מתיישבים יהודים, בתי מגוריהם נהרסו, ונעשה ניסיון לפנות חלק מהמתקנים הציבוריים כדי למנוע חיכוך לאחר העזיבה. לצד פינוי היישובים, פרטי התוכנית כללו את פינוי כוחות צה"ל מרצועת עזה, ואת הפסקת השליטה הישראלית על הגבול עם מצרים באזור רפיח. כך נמסרה השליטה על האזור לידי הרשות הפלסטינית, שהפכה לאחראית על הניהול האזרחי והביטחוני באזור.

העמדות הפוליטיות לגבי תוכנית ההתנתקות

תוכנית ההתנתקות לוותה במגוון רחב של עמדות פוליטיות בקרב הציבור הישראלי, ונוצרה חלוקה ברורה בין תומכיה למתנגדיה. מצד אחד, רבים מהציבור ומאנשי השמאל הישראלי תמכו בתוכנית ההתנתקות. התומכים טענו כי פינוי היישובים היהודיים ברצועת עזה יסייע לצמצם את החיכוך הביטחוני עם הפלסטינים, ויאפשר לישראל לשלוט טוב יותר בגבולותיה. הם ראו בהתנתקות מהלך הכרחי לשמירה על האינטרסים הביטחוניים של ישראל ולחיזוק מעמדה בזירה הבין לאומית.

מנגד, ההתנגדות לתוכנית הגיעה בעיקר מצד אנשי הימין והמתיישבים ביהודה ושומרון, אשר ראו בפינוי יישובים יהודיים בגידה בערכי הציונות. המתנגדים טענו כי הוויתור על השטחים והפינוי יובילו להגברת הטרור, ולא יקדמו את השלום עם הפלסטינים. הם טענו גם שהתוכנית תיצור תקדים מסוכן של נסיגה חד-צדדית של המדינה.

היערכות לביצוע תוכנית ההתנתקות

ההיערכות לביצוע תוכנית ההתנתקות כללה תכנון מדוקדק של שלבי הפינוי, בניית מנגנוני פיצוי למתיישבים המפונים והקמת צוותים מיוחדים לטיפול ביישום הפינוי בפועל. המתיישבים שפונו קיבלו תמיכה כספית מצד המדינה, שנועדה לסייע להם לעבור לבתים חדשים ולבנות את חייהם מחדש. עם זאת, ההיערכות לא תמיד הצליחה לענות על הצרכים של המתיישבים, וחלקם נתקלו בקשיים כלכליים וחברתיים לאחר הפינוי.

כוחות הביטחון נערכו אף הם במבצע רחב היקף, שכלל את השתתפותם של אלפי שוטרים וחיילים במטרה לבצע את הפינוי בצורה חלקה וללא אלימות. למרות ההתנגדות וההפגנות מצד המתיישבים, המבצע בוצע בהצלחה יחסית בלי מקרי אלימות חמורים.

התנגדות תוכנית ההתנתקות

ההתנגדות לתוכנית ההתנתקות הייתה עזה ונמשכה לאורך כל שלבי התכנון והביצוע. המתנגדים, בעיקר אנשי ההתיישבות ופעילי ימין, ארגנו הפגנות, עצרות מחאה וניסיונות לשבש את הפינוי. חלק מהמתיישבים סירבו להתפנות באופן וולונטרי, מה שהוביל לעימותים עם כוחות הביטחון שהגיעו לפנותם בכוח. המתנגדים טענו שההתנתקות היא ויתור על אדמות ארץ ישראל, ושפינוי יהודים מהאזור יפגע בריבונות הישראלית, ובפרט במשפחות המפונות הנאלצות להתחיל את חייהן מחדש במקום אחר. הם טענו גם שהוויתור על השטחים לא יוביל לשיפור במצב הביטחוני אלא להיפך, להגברת הטרור הפלסטיני העקשני כדי לקבל אדמות נוספות.

ביצוע תוכנית ההתנתקות

ביצוע תוכנית ההתנתקות התרחש בקיץ 2005, והיה אחד האירועים המורכבים ביותר שביצעה מדינת ישראל. הפינוי עצמו התרחש בשתי פעימות, והסתיים רק לאחר כמה שבועות. במהלך הפינוי נעשו מאמצים למנוע עימותים אלימים מול המפונים, והמדינה פעלה כדי להבטיח שהמתיישבים יקבלו פיצויים הולמים על הרכוש שאיבדו. לאחר הפינוי כל הבתים, המתקנים והמבנים של היישובים פונו או נהרסו, וכוחות צה"ל עזבו את האזור. רצועת עזה הועברה לשליטה פלסטינית מלאה, אך נותרה נתונה לפיקוח ישראלי בנקודות הכניסה והיציאה שלה לגבולות ישראל.

השלכות מיידיות

ההשלכות המיידיות של תוכנית ההתנתקות כללו את שינוי המפה הפוליטית והביטחונית בישראל. הפינוי גרם למחלוקות פוליטיות עזות בין הימין לשמאל, והוביל להתארגנות מחודשת של המערכת הפוליטית. מבחינה ביטחונית הפינוי לא הביא לירידה באלימות כפי שקיוו תומכי התוכנית, אלא להגברת הטרור הפלסטיני, בעיקר מצד ארגון הטרור חמאס.

המפונים נאלצו להתמודד עם השלכות כלכליות וחברתיות קשות. רבים מהם התקשו להשתלב מחדש במקומות יישוב חדשים, ואלו שהצליחו פתחו עסקים כמו מקומות לאירועים בשומרון, קרוואנים להשכרה וחלק השתכרו במקצועות חופשיים כמו צלם חתונות בגוש עציון, בדגש על עסקים שמטרתם להפריח את שטחי יהודה ושומרון. אחרים סבלו מקשיים כלכליים מפאת קשיי השתכרות ומציאת פרנסה חדשה בשלבים מתקדמים יחסית של חייהם.

השלכות ארוכות טווח

ההשלכות של תוכנית ההתנתקות ניכרות עד היום, והשפעותיה מורגשות במישור הביטחוני, החברתי והפוליטי. מבחינה ביטחונית, השתלטות חמאס על רצועת עזה בשנת 2007 והמשך שיגור הטילים לעבר יישובי הדרום הובילו להבנה שהתוכנית לא השיגה את מטרותיה המרכזיות. מבחינה פוליטית, תוכנית ההתנתקות שינתה את פני הפוליטיקה הישראלית, והובילה לפרישה של כמה בכירים מהליכוד ולהקמת מפלגת "קדימה" בהובלתו של אריאל שרון. השיח הציבורי סביב ההתנתקות נמשך גם היום – חלק מהציבור תומך בחשיבה על פינוי שטחים נוספים, ואחרים רואים במהלך ככישלון שצריך להימנע ממנו בעתיד.

לסיכום

תוכנית ההתנתקות הייתה צעד חשוב בתולדות מדינת ישראל, אך גם שנוי במחלוקת וטעון רגשית. התוכנית אומנם נועדה לשפר את המצב הביטחוני והפוליטי של ישראל, אך בסופו של דבר הובילה למחלוקות פנימיות ולשינוי במציאות הביטחונית בדרום הארץ. על אף שכוונת התוכנית הייתה להקטין את החיכוך עם הפלסטינים, היא גרמה גם להשלכות לא צפויות במישור הפוליטי והחברתי של מדינת ישראל.