יצאנו לדרך
בגרסת בטא
התגובות שלכם
חשובות לנו

ליקויי קשב והשפעתם על יחסים בינאישיים במסגרת קבוצת אקדמאים (הדסה-אופטימל) - מאת: ד"ר יצחק מנדלסון

הספרות העוסקת בליקויי קשב של ילדים ומבוגרים שמה דגש על האימפולסיביות כתכונה הדומינטית במטריצת ההתנהגויות של בעלי ליקוי קשב. האימפולסיביות מסבירה את "המוסחות", כלומר את ה"קפיצות" המהירות מנושא לנושא ומעניין לעניין ואת קשיי הקומוניקציה. בני הזוג וחברים מציינים את דפוס הקומוניקציה של בעלי הליקוי כתקשורת מתפרצת, נכנסת לתוך דברי השני, לא מאפשרת לשמוע "עד הסוף" כי כבר בראשית המשפט בעל הליקוי יודע את סופו. כמו כן מיחסים לאימפולסיביות את הקושי לסיים משימות, כי תוך כדי עיסוק בדבר אחד הדבר השני מסיט את הקשב בעוצמה, תשומת הלב נגררת וקשה לריסון הדחף המתפרץ אחרי הדבר החדש שעובר לו בראש. בעל הליקוי מוצא עצמו מהר מדי בעיסוק חדש ושוכח את קיומו של הקודם. נהוג ליחס לאימפולסיביות את ריבוי הקשרים ואף לפעמים מייחסים לה את האינטנסיביות בחיפוש אחרי ריגושים וסיכונים. במסמך זה נעסוק בתיאור הפונקציות הפסיכולוגיות הפגועות והשפעתן על תפקוד העולם הרגשי הפגוע. העיסוק הרב באימפולסיביות הן בספרות והן בפרקטיקה של לקות בריכוז  כהסבר לקשיים ביחסים הבינאישיים, מהווה צל על גורמים אחרים שיש להם תפקיד נוסף בהסבר על יחסים אלו.
    ליקוי הקשב משפיע על היחסים הבינאישיים דרך ההשפעה על הפונקציות הפסיכולוגיות הנחוצות לנהל יחסים בינאישיים תקינים. בני הזוג ובני המשפחה של בעלי הליקוי מספרים עד כמה קשה לחיות עם אדם הסובל מהפרעת קשב. הקשיים השכיחים הם בעיקר בניהול זמן, בזבוז כספים, קשיי עמידה בהתחייבויות, אובדן חפצים, קושי לראות את "השני" את סבלו ונקודת מבטו. הם מספרים על קשיים רבים בקומוניקציה היומיומית, קשיים ביכולת לאמוד את הפגיעות הרגשיות שהם יוצרים, קושי בלקיחת אחריות והמחירים שהאימפולסיביות גובה.

הקומוניקציה של בעלי ליקויי הקשב:

1.       התמקדות בעת שיחה: שיחה עם בעלי ליקויי קשב מאופיינת כשיחה "קופצנית". מתחילים לדבר על נושא מסויים ומבלי להבחין עוברים במהירות בצורה אסוציאטיבית לדבר על נושא "משיק". למשל מתחילים לתאר אירוע שיצר מתח על רקע אי הבנה. מתאור האירוע עוברים מהר לאירועים דומים. למשל אם הייתה אי ההבנה לגבי רכישת פריט מסוים, עוברים לדבר על פריטים אחרים שנקנו שלא לצורך. מדיון אודות הפריטים "קופצים" לדבר על אירועים קודמים הקשורים לאי הבנות אחרות שאינה קשורה לאי ההבנה הספציפית המקורית עליה דנו קודם לכן. כך שבפרק זמן קצר עוזבים את הנושא המקורי ונמצאים עמוק בסדרה של האשמות הדדיות הגורמות למתח ותסכול. הנושא המקורי הוזנח וכבר לא ברור במה דברים אמורים.
2.       מיקוד יתר בפרטים על חשבון התמונה הכללית: בנוסף לתופעת הפיזור בקשב, מוכרת התופעה ההפוכה של מיקוד יתר בפרטים. למשל, בעת מתן הנחיות באמצעות טלפון סלולארי להגעה למקום שאינו מוכר, בעל הליקוי מרבה לתאר פרטים שאינם רלבנטיים למציאת המקום. התמקדות בפרטים מיותרים יוצרת בלבול. הפרטים הרבים מציפים ואינם מאפשרים לבקש את המידע הנוסף הנחוץ כדי להגיע למקום היעד. בעת בירור התקלה בעל הלקוי מתקשה להבין מדוע הפרטים הנוספים לא שרתו את המטרה.
3.       ריבוי הקשרים בשיחה: כששני אנשים מדברים, במהלך השיחה משתמשים במילים חסכוניות שיש להן משמעויות שונות כמו "הוא", "ההוא", "זה שהיה שם". למשל כאשר מדברים על החבר של השכן שהוא גם גיס של חברה לעבודה מכנים אותו "ההוא". לשני האנשים ברור ש"ההוא" בשיחה מתייחס לאותו חבר של השכן. מהירות החשיבה של האנשים עם ליקוי קשב גורמת ללא משים ל"קפיצות" לחלקים אחרים של הסיפור. קפיצות אלה אינן ברורות לשותף לשיחה, מקורן בהיזכרות אסוציאטיבית הגורמת למעין התרחקות מההקשר הראשוני והולדה של הקשר סמוי חדש. יוצא איפוא שהמאזין בשיחה זו ממשיך להתייחס להקשר ש"הוא" החבר של השכן אולם בעל הליקוי החליף את הנמען ו"ההוא" הפך לאדם אחר. נוצר מצב שהשותף לשיחות מעין אלה חש תסכול לנוכח אי ההבנות הנוצרות בתסריט זה ובפרט כשנושא השיחה הוא חשוב במיוחד ומחייב שיתוף פעולה ביניהם. מצב זה מגביר את התסכול ומידי פעם יוצר זעם. קשיים אלה נחווים ביתר שאת כאשר המעורבים בשיחה מוגבלים במילים המאפשרות ניתוח אי ההבנות הללו ניתן לכנות זאת כ"דו- שיח של חרשים ".... כל אחד והתרחיש שלו.
4.  קצוות של שחור לבן: רבים מבעלי ליקוי בריכוז מספרים שהם נשארים המומים כשמגלים שלאנשים אחרים יש זוויות ראייה נוספות ושונות ולא רק שתי קצוות של שחור לבן; או שמבינים או שלא מבינים, או שרוצים או שלא רוצים, או שנותנים או שלא נותנים. המפגש בין בן הזוג הרואה אפשרויות רבות לבין בעל הליקוי הרואה בקצוות של "שחור לבן" הוא מתסכל, מעורר כעס ותוקפנות, ריחוק והתכנסות.לצופה מהצד נראה כי נושא השיחה העיקרי ננטש לטובת מאבק כוחות או ויכוח על חקר ה"אמת".
5.   המילים "והמנגינה". בעייה נפוצה בקומוניקציה עם בעלי ליקוי הקשב היא שימת דגש יתר על המילים תוך כדי התעלמות כמעט מוחלטת מהאופן בו המילים נאמרות. הפגיעות הן קשות כשדוגלים ב"אמת" ובשמה נאמרים דברים בצורה פוגעת. בעל הליקוי לא מבין למה ה"קטנוניות" הזאת להתעכב כל כך על "איך" הדברים נאמרים. כתוצאה מהפער בו השומע מייחס חשיבות רבה לצליל (בעיקר להיבט הרגשי) בעוד בעל הליקוי ממוקד בעיקר במילים, נוצרות אי הבנות חברתיות קשות שאינן מובנות לו כלל. לפעמים הוא בטוח שהאדם השני יצא שמח מהשיחה וכאשר מתגלה ההיפך מכך כאבו רב; בזמן שהאישה נעלבה, נפגעה ולא מוכנה יותר לדבר על הנושא בעל הליקוי כואב ומופתע וחסר הבנה לנעשה. מאידך אנו עדים למצב הפוך, בו בעל הליקוי חרד שפגע, בעוד לשני השיחה הייתה טובה ואף מועילה.
6.  תוך כדי דיבור מבהיר לעצמו: אחד הדיווחים קורעי לב של בעלי ליקוי קשב מתייחס לעינויים שהם עוברים כאשר רוצים להסביר רעיון שהוא ברור בראשם אך במעבר מהראש ל"לשון" הדברים מסתבכים. המילים שבאות לפה הן לא בדיוק המילים שמחפשים, מתעכבים ברעיון הראשון עליו חוזרים מספר פעמים כי הרעיון השני נעלם מהקשב; תוך כדי דיבור נכנס קטע מרעיון אחר שסיפרנו קודם אך שכחנו לומר אותו בזמן, שואלים אותנו שאלות על דברים לא ברורים שאמרנו אך הראש שלנו נמצא ברעיון אחר, לא מתחילים לענות מהשאלה שנשאלנו כי אם מהרעיון שיש לנו בראש. נוצר גיבוב של רעיונות לא ברורים הן לשומע והן למדבר. בתחילת הדבור יש לנו בראש את המשך הרעיון אך לא את תחילתו, הדוגמאות היפות שהיו בראש פתאום נעלמו. תאור זה בא להדגים בצורה חיה כיצד סרבול בדיבור פוגע קשות בדימוי העצמי של בעל הליקוי. האנשים איתם מדברים (לרוב קולגים לעבודה) מאבדים את הסבלנות וחושבים עלינו כמטומטמים או טיפשים הרושם הטוב שיצרנו נעלם ואיננו עוד.

אופן ההשתתפות והאמון ביחסים הבינאישיים 

1.    הבטחנו ולא קיימנו: לא פעם אנו ממהרים להבטיח דבר מבלי שבדקנו אם בכלל מסוגלים לקיים. לוח הזמנים אליו התחייבנו לא יכול להיות מדויק, שכחנו מחויבויות אחרות, התחיבנו להוצאות מבלי שבדקנו אם יש מספיק כסף בחשבון, אמרנו שזה לא בעייה לחפש משהו שיש לנו אך הפער בין ההבטחה לקיומה גדול כי לא ידענו שאין לנו מתי לחפש. האמינות של בעלי הליקוי הולכת וקטנה, צוברים כעסים רבים לאורך זמן אי אפשר לסמוך על המילה. יתרה מזאת כאשר סוף סוף עומדים במחויבות אנו מתעקשים שקיימנו הבטחות אולם בסופו של דבר כולם יודעים שמחר שוב נבטיח ולא נקיים.
2.    הקושי לומר לא: לא רק אנו מתקשים לקיים הבטחותינו אלא שאנו אומרים כן אפילו כשהתכוונו לומר לא. לבעל ליקוי הקשב קשה לדעת מה באמת רוצה, ההרגשה של ללכת לאיבוד והקושי להתמיד מבלבלים את מה שהוא רוצה למעשה. יוצא שמזדרז לומר כן כשהמועקה המצטברת שלו אינה מאפשרת לומר לא. כך בעלי הליקוי מסתובבים עם הרגשה כבדה מבלי שיכולים לומר בפשטות מה באמת רוצים.
3.       קשיים לשמור על יחסים: קורה שאנחנו רוצים לטלפן לחבר, לשלוח כרטיס ברכה, לזכור יום הולדת ואף לענות למכתב או מיל שקבלנו. לבעל הליקוי שיטת עבודה מהסוג של "אחרון נכנס - ראשון יוצא" שיטה זו משאירה ערימה של דברים לא מטופלים ביניהם מחויבויות חברתיות שלא קיימנו, הזמנות חברים שלא מימשנו, מתנות שלא מסרנו. גם כאשר החברים מכירים את ה"תקלה" לא בקלות סולחים לנו. כאשר אנו משווים עצמנו לאחרים הרגשתנו קשה; במקום שאנו מתקשים חברינו מתנהלים בפשטות.
4.    "נמצא ונוטש": בשיחות עם בני זוג מבוגרים הסובלים מליקוי קשב עולים לא פעם רגשות של מרירות וחוסר שביעות רצון על רקע אמינות נמוכה הצובעת את היחסים ביניהם. מספרים על הקושי בשותפות עם אדם ששוכח, טוען שיגיע ולא מגיע, מתחיב ליותר ממה שהוא מסוגל לקיים. קיימת התלבטות מתמדת כיצד להתייחס לקשיים; האם להבין ולקבל, להכיל ולספוג או לדרוש ולכעוס, לאיים בגירושין ואף לפעול לממש איום זה. במהלך החיים המשותפים הזוגיות נפגעת כשבמצבי מצוקה, מתח וקונפליקט בעל הליקוי נעלם ונוטש את הזירה. עבורו/ה סיבות העזיבה לא ברורות דיין. השאלה המתבקשת באם תחושת הנטישה מקורה בליקוי בקשב בעיקר בויכוח המוסח באופן תדיר לנושאים אחרים. או שמא מקורה בהימנעות או התרחקות אופיינית לבעלי הליקוי. פעמים נשמע כאילו בעל הליקוי נשען יתר המידה בהסבר שאין לו שליטה בתקלות אלה כאילו מסיר אחריותו מהן. הם יודעים לספר על היסטוריית הכישלונות בלקיחת אחריות על התקלה לפיכך נמנעים ממנה. יתרה מזאת בעל הליקוי מגמד את הקשיים שיש לבן הזוג בעטיו. האבחון המאוחר יוצר הקלה משמעותית. המצב מתחיל להיות נהיר יותר במיוחד כאשר מובן כי מקור הקשיים הם נוירולוגיים. הבנה חדשה זו הופכת התנהגויות מוזרות אלו, האשמות הרגילות שנטישות נובעות מחוסר אכפתיות הופכות למובנות יותר. הגילוי באבחון אינו משפר בהכרח את הנטייה ל"הימצא" ו"לנטוש" אבל לפחות מקל וממזער את ההאשמה ומאפשר על ידי כך  תיקון אפילו חלקי של הנזקים שהליקוי עושה ליחסים. יחד עם זאת אל לנו לשכוח כי חרף מקור הנוירולוגי לליקוי עדיין קיימת אחריות מלאה בשיבוש היחסים של בעל הליקוי על החי במחיצתו.
לקיחת אחריות על השפעות הליקוי מאפשרת להבחין טוב יותר בקשיים למי שחי איתו. הענין אם כן הוא, למרות ההיבטים הנוירולוגים של הליקוי, כיצד לפתח כלים לשיפור איכות היחסים בינו לבין הליקוי, בינו ובין מי שנפגע ממנו ובינו ובין הסביבה.

העולם הפנימי: אובדן ערך ובטחון עצמי

הדימוי והערך העצמי של האדם הם יסודות נפשיים חיוניים כדי לחוות את חיי היומיום עם עצמו ואחרים בהרגשה טובה. בחיים יש רגעי שמחה ואושר ומנגד יש גם רגעי קושי תסכול וכאב. ברגעים אלה אנו בקשר עם אחרים אתם חווים מתחים, מאבקים, ניגודי אינטרסים, מחלוקות והבדלי תפיסות וזוויות ראיה. יחסי גומלין אלה יש בכוחם לחזק או לערער את הביטחון והערך העצמי. בהתרחשויות אלה  אנו לומדים על ערכנו ודימויינו העצמי. האם בזמן שאנו פוגעים או נכשלים ערכינו נשמר או שמא קיים רק בהצלחותינו.
    בסיטואציות של לימודים אקדמאיים, עבודה מקצועית או ביחסים בינאישיים אנשים הסובלים מליקויי קשב עוברים תנודות רבות בתחושת הערך העצמי. בתחום הלימודים, הפערים בהישגים קיצוניים, לפעמים מצליחים מאוד ולפעמים נכשלים מאוד. משימות מסוימות מבצעים בצורה מבריקה אך לצד ההצלחות הם נראים מגוחכים כשהולכים לאיבוד. במשימות כמו קריאת מסמך נדרשים לקריאת המסמך מספר פעמים ולא תמיד באמת מבינים אותו. הם יכולים להיות מוצלחים מאוד במשימות בהן מגיבים למטלות המתוכננות ושבארגונן אין צורך ביוזמות מצידם. כאשר מקבלים הנחיות ברורות המשימה תסתיים בהצלחה אולם ברגע שהעיצוב והתכנון בידי בעל הליקוי יתקשה לבצע ואף יפסיק באמצע. למשל כתיבת עבודות, ניסוח מסמכים, כתיבת מכתבים מחייבים הדורשים אינטגרציה של חומר רב הם משימות קשות. קשה להחליט על סדר ורצף הרעיונות, אורך הרצוי וכדומה. לעומתן במשימות מוגדרות ומתוכננות מראש יראו עצמם כמצליחים. במקרה של "חובות" אקדמאיות במקצועות בהם מתקשים ימצאו את המשימות כאינן חשובות או מעניינות. ניתן לראות בניגוד שבין הצלחות לכישלונות את הסיבה העיקרית לתנודות בערך העצמי של הסובל מהליקוי.
    גם ביחסים הבינאישיים הערך העצמי עובר אף הוא תנודות רבות. למרות שיכולים להרגיש אהובים ומקובלים ירגישו חרדה ומתח רב באובדן ערך כאשר לא מצליחים לעקוב אחרי שיחה רבת משתתפים. בסיטואציות אלה יזהו בהבעות הפנים של אחרים תמיהה סימן הוא שלא הובנו כראוי או נכון יותר שלא הסבירו עצמם. הם מרגישים שבחזרתיות הרבה הם מעייפים את השומע, או כאשר מסתובבים סחור סחור כדי להגיע לנקודה העיקרית. תוך כדי דיבור מגלים שהפה אומר בשונה ממה שהראש רצה להביע. בעל הליקוי מוצא עצמו "מתווכח" באופן מתמיד, תקלות אלו מדליקות בתוכו "ויכוחים" קשים, הוא הופך לביקורתי עם עצמו. כשהשאלות מנקרות במוחו: "למה דיברתי" שוב לא הצלחתי לשתוק".. "איזה חמור אני מדוע התערבתי". עם השנים מסתגרים בעלי הליקוי ובזמני שיחה כגון אלה מבלים בדיבור פנימי סביב השאלה באם לדבר או עדיף לשתוק. מהדהדים קולותיהם של מורים, מרצים, חברים שסיפרו על היותם מוכשרים אבל לא מצליחים לעמוד במשימות. "..אתה עצלן", "את מתחמקת" "אתם מבזבזים כשרונותיכם" "כך אף פעם לא תצליחו".
    כאשר הקולות הביקורתיים מצטרפים לקולות הפנימיים, ערך העצמי של בעל הליקוי מתנדנד, הביטחון בא ונעלם ויציבות הנפשית אינה נשמרת. הם מבולבלים, והספק מציף: "גאון או מטומטם" "חרוץ או עצלן" "חברותי או דפוק" "אוהבים קרבתי" או "עומס על אחרים".
    תנודות בערך העצמי יכולות להתיצב בעבודה טיפולית ארוכה ומסודרת. העבודה הרגשית העמוקה מהווה תמיכה חשובה ואף חיונית לעבודה הקוגניטיבית, לתרגילים בהתארגנות, בניהול הזמן ובניהול הכספים. עזרה נפשית יציבה ומסודרת תכוון את האנרגיות הנפשיות בויסות האימפולסיביות, תנהל אחרת את אי-הודאות והחרדות הטיפוסיות בליקויי קשב. הטיפול העמוק יוכל לעזור במעבר ממצבי התפרקות הערך העצמי למצבי יציבות וגיבוש העצמי.

הליקויים והשפעתם על יחסי הורים וילדים

נושא  יחסי הורים וילדים הסובלים מליקויי קשב וליקויי למידה הוא מורכב ומסובך. הוא מסובך יותר בשני מקרים: ביחסים בין ילדים והורה המאובחן כסובלמליקוי מחד, ובין ילדים הסובלים מליקוי עם הורה לא מאובחן כלל.
    בשני המקרים, ההורה הסובל מהליקוי רואה בבנו/בתו את עצמו. קשיי הריכוז המוכרים וההתנהגויות האימפולסיביות של הילדים נראות בפניו כבמראה. בשני המקרים, סבלנותם לקשיי ילדיהם ולצרכיהם המיוחדים קצרה. המפגש הרגשי עם קשיי הילדים הוא מורכב ביותר; במבט על קשיי הילדים ומערכת היחסים הקיימת בבית קופצים זכרונות ילדות המזכירים את יחסם הקשה של הוריהם כלפיהם. זכרונות אלה משמשים מחסום לרצון הטבעי של כל הורה לאפשר קרבה, חום והבנה הנחוצים לגדל ילדים עם עולם פנימי בטוח ויציב ככל שניתן. במקרה של הורה מאובחן הידע על הליקוי יכול להוליד הבנה אינטלקטואלית חשובה לילד אך לא מספקת דיה. ההורה יודע שלבן או לבת יש קושי דומה לקושי שלו, אך תובנות אלו אינן מספיקות לטפח יחסים חמים, קרובים ומצמיחים. בשל החסכים הרגשיים איתם הוא גדל, דרושה עבודה רגשית לתקן קודם כל את המפגש שלו עם עצמו, כלומר עם עצמו כילד ועם עצמו כהורה. עליו להשלים עם האובדנים האישיים של עברו ואולי אף של ההווה, האבל על מה שהיה יכול היה להיות ולא היה, האשמה שיש להורה על העברת הליקוי והקשיים לדור הבא וקבלת הפגיעה הכרוכה בלהיות הורה של ילד עם ליקוי ולא ילד רגיל כילדים אחרים. תיקונים רגשיים משמעותיים מתאפשרים כשבקירבתו של ההורה אנשים איתם מנהלים יחסים אנושיים קרובים ומכילים, שיכולים להיות עם בת או בן זוג, חברים טובים המבינים את נפש האדם או באמצעות קשר שוטף עם דמות מקצועית טיפולית המבינה את מה זה לגדול עם ליקוי לא מאובחן בנוסף להבנות הנפשיות הנוספות בכל טיפול. במקרה של ההורה הלא מאובחן התמונה קשה יותר. זה כמעט בלתי נמנע מבלי להעביר את היחס העוין שקיבל בילדותו ולאורך חייו אל הילד הלקוי. הסבל מהשפלות, ביקורתיות לא מרוסנת, מתח תמידי ביחסים וביטחון עצמי מעורער, עובר מאב לבן. לחיות עם בן שמתקשה לקבל את מרות ההורה ואת דרכו להציב גבולות (לרוב ללא הבנה פסיכולוגית על הדרך הנכונה עבור הילד להציב גבולות), את נורמות בית הספר והסביבה הופך לדבר קשה. הקושי גדל ככל שההורה מבין פחות למה נסיונות החינוך שלו נכשלים. ההורה נכשל כי לא מצליח לשלב בין אוירה חמה ומקבלת לבין נורמות ברורות המעבירות אחריות מגדלת לילד. כשלונות אלו מצטברים לחוויה הרסנית המחבלת בנסיונות לאפשר הבנה ותמיכה. למעשה הילד עם הקושי בהפרעת קשב הוא תזכורת חיה שוטפת להפרעה הלא מוכרת שלו עצמו, תזכורת לא מובנת זו היא בלתי נסבלת. התעוררות  מטענים רגשיים של העבר אצל ההורה מתלווה לקשיים היומיומיים של ההורה עצמו. אל נשכח שהליקוי הוא בלתי הפיך והוא רק חלק  מקשיים בתפקוד הכללי המצטרפים לקשיים אחרים בחיים כמו קשיים בהתארגנות, מיקוד, התמדה, קומוניקציה ועוד.

הטיפול ביחסים בין הורים לילדים

העבודה הטיפולית העוסקת ביחסים שבין הורים לילדים יכולה להעשות בשתי מסגרות טיפוליות שונות; האחת במסגרת טיפול אישי של המבוגר שאובחן, השניה במסגרת טיפול בין דורי, כלומר טיפול הניתן למבוגר המאובחן באיחור ולהורה שסובל מליקוי בין שהוא מאובחן בין שאינו מאובחן.
    במסגרת הטיפול הפרטני, בפרק הבוחן את מהות היחסים בין ההורים לבין המבוגרים  שאובחנו באיחור (ללא נוכחות ההורה), שמענו ביטויי שנאה וניכור עם רגשות קשים כלפי ההורה בעל הליקוי (בעיקר הלא מאובחן) שקשה להכיל. הקושי רב, ובולט יותר כשבוחנים את השפעת החוויה של המטופל  "להיות מובן" בטיפול, על רצונו להיות מבין את ההורה. מבלי משים מצוקת ההורה נכנסת לטיפול ומתחילים לעסוק בו זמנית בשתי המצוקות זו של עצמו וזאת של ההורה. מחד מול המטפל עומד סבל של המטופל  ומאידך רצונו להיות אמפתי, מבין ומגן על הוריו. "כניסת" ההורה לטיפול במבוגר המאובחן קשה, בפרט במקרים בהם הורים ממשיכים ליצור תחושות עלבון, השפלה, חוסר אונים וזעם. קשה לדמיין מה זה עבור המטופל לעמוד מול אנשים מבוגרים - ההורים, שלא פנויים לקבל אחריות על מעשיהם, לא מאמינים בכוח הטיפולי של הפסיכותרפיה, ומשליכים על ילדיהם את נזקי העבר שלהם. אפשר לכנות הורים כאלה  "סרבני טיפול" שמחד אינם מפסיקים לגרום נזקים לילדיהם ומאידך מצמצמים את הפוטנציאל הרב של הפסיכותרפיה.
העבודה הנפשית עם מבוגרים אשר אובחנו באיחור חייבת לאפשר למטפל להכיר עד כמה קשה לגדול באווירה לא בטוחה. חשוב להכיר שההסטוריה של הילד בנויה לא רק מהחוויה הסובייקטיבית שלו. במקרים כאלה (בדומה למקרים של טראומה ממשית כגון אונס, טרור, אלימות פיזית ועוד) פגיעות העבר מותירות צלקות מדממות, התרחשותן במציאות החיצונית האובייקטיבית, לא פעם עם זכרון גופני מוחשי. הילדים גדלו בבית עם הורים המתקשים להיות הורים מיטיבים על רקע אישיות ודפוסי התקשרות בינאישית ומשפחתית. שגרת חייהם עוצבה סביב קשיי ריכוז לא מאובחנים והשפעתה רבה על  העולם הרגשי הפנימי של ההורה והילד ועל מרקם היחסים הורה- ילד.
    העבודה הטיפולית המעמיקה המנחה את עבודתינו מתבססת על הגישה הטיפולית האנליטית ה"התיחסותית" האמריקאית. ההתמקדות תחילה בפגיעה הסוביקטיבית של בעל הליקוי תוך כדי התייחסות מתמדת להיבטים האוביקטיביים המוכרים לנו מהאווירה ההורית ואקלים היחסים שבין הורה עם ליקוי לא מאובחן לבין בנו  בתו בעל הליקוי. מתן מקום רחב למציאות החיצונית האוביקטיבית עם הכרה ברורה להשפעה המזיקה של יחסים אלו, מצמיח כלים לחיזוק המשאבים הנפשיים הנחוצים לעמוד בפני רגעים של פירוק ערך והביטחון העצמי. רק בשלבים מתקדמים של הטיפול בהם נבנית היכולת להתארגן מחדש חוזרת התחושה של ערך ובטחון העצמי שוב לאחר שהיא נעלמה כלא היתה. מתוך התארגנות מחודשת  ניתן להתיחס לקשיים של ההורים, ולתנאים הקשים בהם גדלו. הנטייה הטבעית של כל ילד להקל על ההורה אתו חווה את החיים מבלי להתפנות לפגיעה המקורית שלו שנגרמה ביחסים עם האב-המבוגר המאובחן באיחור. חשוב עם כן לאפשר זמן ומרחב לטפל בפגיעה של הילד מבלי לצרף בשלבים אלו של הטיפול אלמנטים המבקשים להבין את פגיעתן של ההורים. אמפתיה להורה כמוה כמו לראות את המחיר שההורים שילמו כי בזמנם לא היו מוכרים הכלים והידע הנוכחי של הפסיכולוגיה והחינוך. אמפתיה וחמלה להורים מועילות לגבש בעולם הפנימי של המבוגר את הדברים הטובים והמזינים שקבל לצידן של החוויות הקשות. באינטגרציה זאת טמון סוד הריפוי הרואה את כאביו ופגיעותיו לצידן של פגיעות ההורים.
    לבסוף נתאר כמה נקודות הקשורות לעבודה טיפולית בין דורית, כלומר מפגשים בין הורים וילדים בעלי ליקוי בקשב. העבודה הבין דורית עם ההורים המאובחנים  אפשרית יותר מאחר וניתן לצפות לקבלת אחריות (ולו רק חלקית) על העבר, על הצער והנזק שנוצר ועל הכאבים והפגיעות שליוו את שנות ההורות. קבלת הצער על מה שאבד, על האפשרות לגדול בתנאים טובים יותר מאלה שההורה גדל בהם הוא דבר כואב וקשה שלא כל ההורים מוכנים אליה. העבודה הבין דורית היא קשה יותר ואף בלתי אפשרית עם הורים "סרבני טיפול" לא מאובחנים, בעיקר עם אלה שההורות תופסת עבורם מקום נמוך בסדר העדיפויות בחיים. מוכרים לנו הורים השמים את ההורות במקום משני אחרי הקריירה המקצועית, הביטחון הכלכלי והנאות חיים אחרות. במקרים כאלה, העבודה הבין דורית קשה כי ההורה, הלא מאובחן, לא יבין בשביל מה קראו לו לטיפול של הבן/ הבת. מה גם שאין למטפל התנאים המינימאליים לאפשר להורה הלא מאובחן לפגוש את המחירים הנפשיים הגבוהים ששילם בעבר ושלא מוכן לפגוש שוב בהווה; "העבר הוא עבר בשביל מה להתעסק בו בהווה, הוא עבר ואיננו עוד". העבודה הטיפולית הבין דורית דורשת קבלת השפעת העבר על הווה, בלעדיה אין מנוף מספיק לטיפול הנחוץ, כי לא מעט מפצעי העבר נותרו פתוחים.
ללמוד לקבל את ההיבט הגנטי של הליקוי מאפשר "לחיות עם הגורל", לקבל באהבה את מה שהורישו לנו, לכאוב את הכאב של הפגיעות שנצטברו ולקבל את העצב שבאובדן העמוק שתורשה זו יוצרת. היכולת לכאוב ולהיות עצובים הם תחנות חיוניות בשבירת השרשרת במפגש עם ילדינו שעלולים לקבל את התורשה וזאת עד שההנדסה הגנטית והמחקר לא יסיעו לנו  בעצירת ההעברה הבין דורית העצובה והמכאיבה.
 

x עסקים קופונים TV מאמרים שירותים צור קשר