ללכת שבי אחריך

היה זה בערב קיצי באחד מבתי הילדים הקטנים והצפופים בקיבוץ שעלבים בדיוק לפני 40 שנה.. ישבו סביב כמה בני משפחה וחברי קיבוץ שהכינו עבורנו סעודת שבע ברכות. ונכחו גם חתן וכלה נבוכים ומרוגשים. 

את קיבוץ שעלבים הכרתי כמה שנים קודם, במהלך השרות הלאומי. הוקסמתי מהמקום, בו  פוסעים אנשים ישרי דרך, המגשימים חיי תורה ועבודה בפשטות אמתית. הקשרים שנרקמו רק התהדקו עם השנים., הישוב היקר הזה חגג, ביום ירושלים,  את הצלתו מתכנית פקודת היום שנמצאה בבית סירא –תכנית לחיסול נער ועד זקן, טף ונשים. בוודאי שמעתם על  מלחמת הטרקטורים המפורסמת.

היו ברכות ודברי תורה לרוב. ואז הקריא החבר יעקב בלוך, המכונה 'קלטש', שיר חביב שכתב לכבודנו. אשתו, יהודית, היתה רכזת שרות הלאומי האהובה שלי .בין שורת השיר  בלטו המילים שנחרטו בזיכרוני עד הלום- דעי לך, חנה, אמר ופנה אלי ושובבות בוקרת בעיניו התכולות, את לא האהבה הראשונה של יואל. היו דפנה ושרה ועוד כמה נסיכות- פרות ברפת, שם עבד בחפשי הקיץ בילדותו. היה הוא מלטף אותם, ושר להם שירי אהבים.

טוב. האמת היא , שאם קלטש היה מחבר שיר עלי, הוא היה מגלה שגם גם אני חוויתי אהבה ממבט ראשון בשעלבים עוד לפני שהכרתי את האיש. היה זה במהלך השרות הלאומי. בערבים, על ראש הגבעה, העולה לישיבת ההסדר, היתה מקבלת את פנינו, הרבנית ברוריה בן שחר, בדירתה הצנועה. באנו ללמוד תנ"ך, אבל הלימוד האמתי הגיע מהילדים הבלונדיניים צחי פנים שנמו שנת מישרים בחדר הילדים הצפוף, ומהסלון אלי חייכו ספרי הקודש הרבים והצפופים אף הם. הוקסמתי בקסמה של התורה. היתה זאת אהבה ממבט ראשון.

אז נשביתי בקסמיה. וכשמתאהבים, רואים כוכבים. וכך, לאורך השנה, ריחפתי על גבי החלום ,להקים בית של תורה. המשכתי ללימודים במכללה, הרף אכזבתם של הורי, שבקשו להעלות אותי על מסלול אקדמי. אבי חלם להיות רופא....ולאחר שנת לימוד במכללה, נכנעתי, ונרשמתי לבית ספר לרפואה בתל אביב- שהיה ממוקם במרחק של רבע שעה הליכה מביתי ברמת אביב. 

לאחר שנתיים, הפגישה אותי הרבנית ברוריה עם אחיה, שלמד בשיעור ז' בישיבת הר-עציון.. התחתנו בג' בסיוון בישיבת הר עציון, בחתונה בסגנון קורונה. את הדרשה של הרב לכטנשטיין בשבע הברכות בליל חג השבועות בחדר האוכל של הישיבה לא אוכל לשכוח. ועוד יותר- את המבוכה שהשתקפה באודם לחיי, כשהייתי האישה היחידה לצדה של הרבנית טובה. 

גרנו בדירת אברכים רחב ידיים, עם שלושה חדרי שינה, כך שהיה חדר לאורחים וחדר למתנות. היה לנו אח גדול בסלון, ובאחד הערבים התבוננתי על השפם המאדים של בעלי שעולה באש. זכינו לגור בקומה התחתונה של הבניין בו התגוררו הרב עמיטל והרב ליכטנשטיין. כשרציתי לשחנש, היתה הרבנית רותי מדן פתחה את סלון ביתה עד השעות הקטנות של הלילה, אל מול שעון הקיר המפהק, שהביט בנו בתמיהה. הרבנית וורהפטיג לימדה את הבחורה מרמת אביב  שמכירה רק מכונת ייבוש, איך תולים כביסה. והרבנית שרלו למדה אתי חברותא במוסר ואמונה. עברתי ללימודי רפואה בהדסה, ורופא קרדיולוג אדיב לב הסיע אותי מידי יום, בערפילי בוקר, כשקבר רחל, על אם הדרך, מרעיפה עלי חיוכים.

חיינו בפשטות. בקיץ, נולד בנינו הבכור, ולאחר שעות המעון, נעזרנו במטפלת עד חזרתי מהלימודים לעת ערב. בערב בלתי נשכח, כהכנתי ארוחת ערב לבעלי שמגיע מהכולל, חיפשתי במקרר את רבע האבוקדו שחסכנו עבורו ואיננו....מסתבר שהמטפלת אכלה אותו בשקיקה... 

לאחר שנתיים בישיבת הר עציון, ואני בהריון עם בתי השנייה, עברנו לקבוץ שעלבים, הייתי בשנה החמישית ללימודי רפואה, ובעלי הצטרף לשיעור י' בישיבה הסמוכה. בתקופת 'בין הזמנים', היה האיש חוזר עובד ברפת של הקיבוץ, חוזר לאהובתו הראשונה, לפרה דפנה. בהמשך עברנו לקריית הישיבה, וכך הגענו לשיעור י"ד , כשאנחנו הורים לשלושה ילדים, ועוד שתיים בדרך, ובעלי עדיין אברך.

מאז ומתמיד, היה הסטנדר החפץ האהוב עלי ביותר בבית. ולאחרונה, מחקר מארה"ב גילה אף הוא את סגולותיו. מסתבר כי תנועה בזמן הלימוד, משפרת את הקוגניציה ומפחיתה הפרעות קשב. אבל לא תמיד היה מקום בבית עבורו. למשל, כשישנו ששה ילדים בחדר, שניים ראש של זנב, וארון בגדים ממסגר פינה קטנה לאיש. כשהיה כרסי בין שיני, לא הצלחתי לעבור בין הארון לבין הכוך בו ישב, וכך הלימוד שלו היה נטול הפרעות. 

במשך שנים ארוכות, היה בעלי לומד סדר ערב עם חברותא בסלון ביתנו, ולעיתים כשהייתי בתורנות לילה, היה החברותא מסייע בהחלפת טיטולים, למשל בתקופה בו היו לנו תינוק קטן ועוד שתי תאומות בטיטולים. ובלילות בהם זכיתי להיות בבית, לומדת בחדר השינה, הייתי פותחת חריץ קטן כדי שזמזום התורה תלווה את לימודיי ותוסיף לו חן.

עם השנים - כשחלף שלב ההתאהבות, הגיע שלב האהבה. זה משהו עמוק הרבה יותר. זה הופך את הברק בעיניים לליטוף חם בלב. ועד היום, מכל הכובעים שלראשי, הכובע הכי חינני בעיני הוא הכובע של הרבנית.  

ומתי האיש שלי התחבר לראשונה באמת ללימוד התורה? ערב חורפי של שבו"שים בדירת אברך בישיבה שינה באחת את תכניותיו. קירות הסלון היו עטופות בטפט ספרים, החדר רוהט בפשטות ובצניעות, צליל מילותיו הרכות של האברך התנגנו בנעימות.. האווירה הקדושה שבתה את ליבו. אבל החיבור העמוק יותר , האהבה שמעבר להתאהבות, הבליח רק אחר כך. היה זה בסיום תקופת השרות הצבאי , לאחר מלחמת יום הכיפורים. בעלי חזר לישיבת הגולן , בשיעור ג', עם רעב עצום לתורה, וכך גם חבריו, שהיו לומדים מזריחת החמה ועד חצות.

 וכך הוא הלימוד בקפסולה בישיבת בית אל, בו צפון בן הזקונים שלנו מעל שבועיים. אין יוצא ואין בא. אבל נעים לו מאד. הגעגוע לישיבה גרם לו להתנפלות על התורה. אגב, כך עושים מאמני כדור סל. במשך שבועיים, יש איסור לגעת בכדור. וכך התשוקה עולה פלאים. ואם כך בכדור סל, מה נאמר על  תורתנו הקדושה?

 הם נשבים בקיסמה לפניה, משתגעים מתלהטים אחריה, יקרה היא מפז ומעושר, והיא הדרך והיא האושר.


ד"ר חנה קטן

x עסקים קופונים TV מאמרים שירותים צור קשר