ילדים רגישים במיוחד

לאחרונה אנו שומעים יותר ויותר על ילדים רגישים במיוחד. אני מניח שאין מורה בישראל שלא שמע את המשפט "הוא ילד מה זה רגיש תטפל בו בכפפות של משי". לא מדובר על ילדים בעלי רגישות סנסורית גבוהה הסובלים מבעיה נוירולוגית השייכת בין השאר לתחום הריפוי בעיסוק. מדובר בדרך כלל בילדים מופנמים, נמנעים, בעלי סף בכי מאד נמוך ובקיצור, ילדים שהחברה התרגלה לתפוס ככאלה שיש ללכת לידם על קצות האצבעות.

מעבר לטעות הגדולה שלנו המבוגרים, בהגדרת המצב, יש כאן בעצם חינוך ומסורת שעוברים מדור לדור המגדירים אדם רגיש כבעל אישיות חלשה, פגועה, מרוחמת, מרוכזת בעצמה, נמנעת וחיה את המינימום הנדרש מהחיים.

אם נחשוב שנית על הביטוי "להיות רגיש" נוכל להעלות על דעתנו פרשנות הפוכה לחלוטין. בפרשנות זו, לא מדובר על אדם המרוכז בעצמו ובכאביו, אלא על אדם שכולו פונה אל הזולת. החוסן האישיותי שלו כל כך רחב ועמוק שיש בליבו מקום רב לכל מה שבסביבתו בכל רמות הבריאה: בני עמו, בני עמים אחרים, בעלי חיים, הצומח והדומם. כולו עסוק ושקוע בהטבת העולם ומה שיש בו.

כשאנחנו, המבוגרים, נותנים מקום של כבוד ותשומת לב מיוחדת לאותם ילדים "רגישים", אנו מלמדים את הצעירים שרגיש פירושו לסחוט רגשית את כל הסובבים. אנו מנציחים את המסכנות והחולשה של אותם שבריריים ומראים לכל השאר ששווה מאד להיות מסכן ומרוחם, כי מי שהוא כזה זוכה בהקדם ביחס לבבי ורגיש מכל הסובבים, הרבה יותר מהטיפוס החזק והבוטח.

כדי שלא נשכח מהי רגישות אמתית לזולת, להלן כמה קצרצרים על אנשים רגישים באמת:
– נערים עמדו בטרמפיאדה והנה הגיע טרמפ. הסתבר שאם כולם יעלו אחד החברים יישאר לבד בטרמפיאדה. חבר אחד, רגיש במיוחד, ויתר על הגעה מוקדמת הביתה כדי להיות עם החבר עד הטרמפ הבא.

– בת אולפנה בכיתה י"א בשבוע עמוס במיוחד של מתכונות, מוצאת זמן לבקר חברה בבית החולים כשהנסיעות והביקור לקחו כמעט יום שלם.

– מספר נערים בישיבה תיכונית התארגנו לצאת לחלוקת קפה חם וופלים לחיילים השומרים בעמדות ביישוב בשעות הקטנות של הלילה, כשהשמירה קשה במיוחד, על חשבון השינה שלהם.

– בחור בישיבת הסדר נהג "להשכיב" את הקנקן שבשולחנו לאחר שנגמר בו התה. כששאלתיו ענה שלא רוצה שבחור אחר ילך מהצד השני של חדר האוכל ויתאכזב למראה הקנקן הריק.

– נהג אוטובוס בעיירה קטנה בצפון נהג לפזר את הנוסעים האחרונים שנסעו אתו מתל אביב ישירות לביתם בשעות הקטנות של הלילה כדי להקל עליהם את הדרך, למרות שהם ישנו ב3 השעות האחרונות כשהוא נהג.

כיצד נחנך את ילדינו להיות רגישים במיוחד לסביבתם?
ראשית, החינוך מתחיל בבית. לא חייבים פנימייה כדי ללמוד להתחשב באחרים. הבית הוא מקום נפלא וטבעי ללמוד בו כיצד להיות רגיש לאחרים החל מפינוי צלחת לאחר הארוחה, פתיחת חלון וכביסה לסל לאחר המקלחת ושמירה על שקט כשבן משפחה ישן. הרגישות לזולת היא חלק מהכללים של הבית.

כיוון שילד לומד ומקבע התנהגות על ידי חיקוי והזדהות עם המבוגרים שבסביבתו, הרי שהתנהגותם בתחום הרגישות לזולת משפיע עליו מאד. אך יש השפעה גדולה יותר לדעתי, מעבר לדוגמה האישית שבהתנהגות שלנו.

בכדי שילד יראה ברגישות לזולת ערך מרכזי בחיים, עליו לראות שהמבוגרים שסביבו מחשיבים מאד כל רגישות כזו שבאה מצדו. למשל, שהאב יספר לאם, כשהבן בסביבה, על כך ששיחק יפה עם אחיו הקטן וטיפל בו במסירות בזמן שנעדרה מהבית. כשההתנהגות הרגישה שלו תקבל מקום בעולם של המבוגרים ובשיחת החולין שלהם, הילד רואה וחש שרגישות לזולת היא דבר חשוב. ויותר מכך, לא רק שרגישות לזולת חשובה, אלא הרגישות שלו לזולת חשובה מאד!

כמו לנו המבוגרים, גם לילדים הרבה יותר קל לפעמים לגלות רגישות וחמלה כלפי שכנים וזרים הרבה יותר מלבני משפחתנו. לפעמים המערכות הרגשיות במשפחה מקשות על פרטיה לתת יחס אחד לשני לפחות כמו לאדם ברחוב. כמובן שזו מציאות שדורשת תיקון. אני כותב את הדברים כדי להצביע על כך שהמטרה הראשית צריכה להיות רגישות בבית וממנו כלפי חוץ משום שעניי עירך קודמים ובוודאי עניי ביתך. אך לפעמים צריך להתחיל מהחוץ וממנו לחזור פנימה. כלומר, אם קשה לילד לגלות רגישות כלפי אחיו הקטנים למשל, אין לוותר על בניין החסד שלו אלא להתחיל אותו במעגלים האפשריים לילד. אולי יהיו אלה המעגל הכיתתי, השכנים בבניין או החברים בתנועת הנוער ואפילו נזקקים זרים ולפעמים דרך טיפול בבעלי חיים אפשר להגיע לרגישות גבוהה כלפי בני אדם.