יצאנו לדרך
בגרסת בטא
התגובות שלכם
חשובות לנו

לפרשת שמיני

 

 "בקרובַי אֶקדש"

 
אסון כבד מנשוא פקד את אהרן הכהן. לאחר "יום חתונתו – זה מתן תורה", ומיד בעבור רגעי השיא של "יום שמחת לִבו – זה בנין בית המקדש"– מתו שני בניו, נדב ואביהוא.
     תמה היה אהרן, ותמהים כולנו: בשל מה באה עליו הרעה הזאת? מן הסתם מבקש היה לדעת, במה חטא הוא? במה חטאו בניו עד שנתחייבו כליה לפני המקום? אולם בניגוד למה שהיה מקום לצפות לו, לא נתקבלה כל תשובה על שאלה זו. רק משפט קצר וסתום נאמר מפיו של משה רבנו:
הוא אשר דיבר ה' לאמור: בקרובַי אֶקדש ועל פני כל העם אֶכבד.
אהרן שומע את הדברים ודומם. "ויידום אהרן". ואנו, הלומדים את הדברים ממרחק של אלפי שנים מבקשים להבין את פשרם. הרי לא ייתכן לטעון, כי הקב"ה מבקש "קרבנות אדם" כדי לקדש בדמם את בית מקדשו. גישה זו, הרווחת בעולם האלילי, זרה היא עד מאד לתורת ישראל ואין להעלותה על הדעת. כדי להבין אל נכון את משמעות הביטויים "אֶקדש" ו"אֶכבד" עלינו לחפש אותן במקום אחר בתנ"ך. רש"ר הירש מפנה אותנו לנבואת יחזקאל (כח, כב)על מפלתה של צידון:
הנני אליִך צידון, ונכבדתי בתוכך, וידעו כי אני ה' בעשותי בה שפטים, ונקדשתי בה.
הקב"ה מתקדש לעיני בני האדם בכך שהוא מביא מאורע קשה על חלק מהם. לעִתים זה בא בנבואת פורענות, ולעִתים – בנבואת גאולה. וכך נאמר באותו פרק (פס' כה):
בקבצי את בית ישראל מן העמים אשר נפוצו בם, ונקדשתי בם לעיני הגויים...
וכך נאמר בעוד כמה וכמה מקומות בספר יחזקאל.
     "הוא אשר דיבר ה'"– אומר משה לאהרן. אין כוונתו בהכרח למידע נבואי שקיבל מן הקב"ה בעבר (ואף לאלה המפרשים שהדבר נרמז בביטוי "ונקדש בכבודי"– זהו רמז עמום עד מאוד), אלא למסר שעלינו לקבל מן הקב"ה מתוך התבוננות במאורע העכשווי (רמב"ן). זהו המקור העמוק של מנהג ישראל, לומר בלווייה של כל יהודי: "יתגדל ויתקדש שמיה רבה".
     שלושה מסרים חשובים יש לו להקב"ה במה שאירע בבני אהרן (הנצי"ב): האחד – "להראות חומר מקדשו וקדשיו". השני – "לאיים בזה על הכוהנים לדורות, שיהיו נזהרים הרבה בקדשי ה'". והשלישי – "שיֵדעו כל העם בזה דהמשכן הוא פלטין של מלך, והשכינה שורה בקרבם, שהרי משום זה נגע בהם מידת הדין בזעף".
     דרך מאורע זה, בו הקב"ה מביא פורענות קשה על קרוביו, מעביר הוא מסרים חיוניים לעם כולו. אמנם באופן טבעי היינו מבקשים לחפש את הסיבה לאותה פורענות. אולם זו היא מסתרי ההנהגה הא-להית. אמנם מותר לנו לשאול שאלות, ואף מותר לנו לשער השערות; אולם בין כה וכה אין זה רלוונטי בשבילנו ואין בכך תועלת של ממש. עלינו לבקש את המטרה שיש באותה פורענות כלפינו, וזה רלוונטי ומועיל מאד לכל אחד ואחד מאתנו. על כן נדרש העם כולו להתאבל על בני אהרן. "וכל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה'". כאשר הבין אהרן כי יש משמעות למותם של בניו, קיבל עליו את הדין בשתיקה אף אם לא הבין את הסיבה לכך. "ויידום אהרן".
 
מכאן למדנו דבר גדול ביחס לחיפוש המשמעות להנהגה הא-להית בעולם. אמנם לכל הנהגה ישנה סיבה המצדיקה אותה. אולם אנו צריכים לחפש דווקא את המטרה. לסיבה אין משמעות בשבילנו. היא שייכת לעבר, אשר היה ואיננו. גם אם יש משמעות לסיבה, יש לדבר ערך רק אם נדע את הסיבה האמיתית, וזה לא בידינו. אולם בשבילנו, מה שמשמעותי מאד הוא המטרה. אם אנו עוסקים במטרה, כל תשובה חיובית שניתן – יש לה משמעות של ממש. כשם שמותם של בני אהרן כלל בתוכו מספר מסרים, לקבוצות שונות בעם, כך כל דבר שקורה בחיים יכול להתפרש בצורות שונות ולהעביר מסרים שונים לאנשים שונים. וזהו תפקידנו. זוהי אחריותו של כל אדם אשר בסביבתו קורה מקרה מצער ומזעזע, להיות בבחינת "והחי יתן אל לִבו". וכך כותב הרב קוק זצ"ל:
...אין שום צד הכרח בההנהגה הכוללת והפרטית, כי אם הכֹל בכוונה לטובה. וכיון שמתגלה שאין קץ ליכולת העליון... וכיון שאין צד הכרח, מבואר שאין שום צד מקרה בעולם שלא יהיה מכוון לתכלית הטוב...
על יחידי הסגולה להתבונן מכל דבר באורח פרטי יותר, לקחת תוצאות טובות מכל אשר יזדמן לידם. ובאורח כזה יוציא את כוונת ההשגחה העליונה אל הפועל כפי המידה שהם ראויים לכך.      (עין אי"ה ברכות ט, ב-ג)
כל המקרים כולם, כשמזדמנים בפגישתם, לתכלית מכוון הם, ומאחר שמתדבקים גם כן אל בחירת האדם, שיוציאם אל הפועל לתכלית הטוב, אם כן בהתעלם האדם ולא יפיק את התכלית, הוא חומס חוק המקרה ההוא מהטוב העומד להיות נפעל על ידו.(עין אי"ה ברכות א, קסז)
ואין בכל דבר הנוגע לאדם... שיהיה נעזב ומופקר למקרה... הגרעין הפנימי הוא תמיד טוב, וכל המסיבות המזדמנות, אפילו היותר מקריות, הכֹל נארגות הנָה במסכת סוד ההשגחה העליונה, שיֵצא אל הפועל הכֹח הצפון לטוב ולחסד... שכך יצר יוצר האדם את נפשו בחכמתו, ככל הנטיות הטבעיות שבהשתמש בהם האדם לטובה הוא קולע את סוד ההשגחה העליונה וכוונתה בהם.  (עין אי"ה ברכות ט, נג)
 

 

"ויידום אהרן"

האסון הגדול שאירע לאהרן הכהן ביום חנוכת המשכן מלמד אותנו רבות על צורת ההתמודדות עם תופעה קשה זו, של המוות.
     תגובתו של אהרן היא שתיקה. "ויידום אהרן". יש שתיקה של הלם. האדם אינו מעכל את מה שעבר עליו ומסרב להאמין. אולם אצל אהרן המשמעות היא שונה, כפי שמפרש הרשב"ם: "ויידום אהרן מאבלותו, ולא בכה ולא התאבל". הדומייה היא דומייה של קבלה והשלמה. אמנם בדרך כלל ההלכה מצווה להתאבל, אבל כאן נדרש מאהרן להמשיך בעבודת המקדש למרות האבל הכבד. מישאל ואלצפן נדרשו לשאת את גופות המתים החוצה כדי לאפשר לעבודה להימשך. אלעזר ואיתמר נצטוו להמשיך בעבודתם ולהימנע מפריעת הראש ומקריעת הבגדים. משימת האבל נמסרה לכל עם ישראל, והופקעה ממשפחתו. רק את שעיר החטאת נמנעו בני אהרן מלאכול בגלל אבילותם.
     משמעות עמוקה ישנה לדברים אלו ביחס לאבל. האבל, שעולמו חרב עליו, דומה כי אין לו בעולמו אלא את אבלו. כל העולם "מת" כביכול, עם הנפטר, וטעם החיים אבד. לא זו היא דרכה של תורה. אמנם הנפטר עזב את החיים, אבל החיים לא נפסקים. העולם ממשיך להתקיים, והאחריות להמשך קיומו ותיקונו נשארת על כתפיהם של החיים בו. חשוב מאד להתאבל. זוהי מצוות עשה מן התורה, ומי שאינו מקיים אותה כראוי אינו אלא אכזרי! אבל פני הכול ממשיכות להיות נשואות אל החיים ולא אל המתים, אל העתיד ולא אל העבר. מן האבל על המת יש לשאוב כוחות לפעול בחיים, ואף יש לקחת ממנו את תחושת האחריות להמשיך את מפעל חייו של הנפטר, לאחר שאין בינינו מי שימשיך אותו בחיים.
     כאן התהפכו היוצרות. המשך מפעל חייהם של נדב ואביהוא, עליו קיפחו את חייהם, חייב דווקא את הקרובים ביותר שלא להתאבל. את משימת האבל לקח על עצמו העם כולו.
 
 

"זאת החיה אשר תאכלו" ואדם?

הלצה ידועה מציעה לתהות על קנקנו של אדם דתי בלתי מוכר. אם פגשת אותו ואינך יודע מה טיבו, שאל אותו שאלה: איבדת את הדרך בתוך הג'ונגל ואין לך מה לאכול. כדי שלא למות ברעב נשארו לך רק שתי אפשרויות: או לאכול בשר של קופים או להצטרף לחבורה של קניבלים. מה תעדיף? האחד חזקה עליו שיתן תשובה כזאת: בשר קוף אסור מן התורה באיסור מפורש, ואילו על בשר אדם לא מצאנו שום מקום בתורה הקובע מפורשות שהוא אסור. אמנם יש דרשה בפרשת השבוע הדולה רמז מן "זאת החיה אשר תאכלו"למעט אדם, שאסור באכילה (רמב"ם, הל' מאכלות אסורות פ"ב ה"ג). אבל מבחינה פורמלית, זהו רק איסור 'עשה', בעוד שבשר קוף אסור באיסור 'לאו', שהוא הרבה יותר חמור; מה גם שיש אומרים(רמב"ן ויקרא יא, ג)שהדרשה הזאת היא 'אסמכתא בעלמא', ובעצם איסור זה אינו אלא מדרבנן. (ואכן, אילו בשר אדם היה 'טרף' כמו כל דבר אחר, כיצד מותר לתינוק לינוק מחלבה של אמו? הרי אפילו ילד קטן אנו מצווים שלא להאכיל מאכלים שאינם כשרים!). על כן יאמר, אעדיף בלית ברירה, להצטרף לחבורת הקניבלים (יש אומרים שכזו תהיה תשובתו של 'מתנגד'). השני, לעומתו, יקפוץ כנשוך נחש(יש אומרים שזו היא תשובת ה'חסיד'): היעלה על הדעת לאכול בשר אדם שנברא בצלם א-להים?! הרי עדיף למות ולא להיות קניבל! (ואכן, בשנים הנוראות של השואה, בהן מתו מאות אלפי יהודים ברעב, כמעט שלא היו תופעות כאלה ביניהם. הם העדיפו לגווע ברעב עם ילדיהם ולא לפגוע בצורה כה בוטה בכבודו של מי שנברא בצלם א-להים).
     לכאורה, צודק הראשון. מבחינת ההלכה הפורמלית כפי שהוצגה עד כה, ניתן היה לטעון שאכן פחות חמור להיות קניבל מאשר לאכול חיה טמאה, טריפה או נבילה. אולם טעות היא בידו. קניבליזם אינו בעיה של כשרות. מי שרואה בכך שאלת 'כשרות' בעלמא, מגמד עד מאוד את דמותו הייחודית של האדם. אדם, הנברא בצלם א-להים, אינו עומד במישור אחד עם קוף או 'דבר אחר' (=בשר חזיר)... אדם הוא משהו אחר לגמרי. אנו מתעבים את הקניבליזם, לא מפני שזה 'לא כשר', אלא מפני שאין פגיעה חמורה מזו בכבוד האדם כיצור בעל ערך ובעל ערכים.
     את האיסור להשתמש בבשר אדם לומדים אנו, בראש ובראשונה, ממצוות קבורה, המחייבת אותנו אפילו כלפי פושע שהוצא להורג. "לא תלין נבלתו על העץ, כי קבור תקברנו ביום ההוא". ומהו הנימוק לציווי זה? "כי קללת א-להים תלוי". השארת גופתו של אדם מוטלת בביזיון לא רק לאותו אדם היא ביזיון, כי אם למין האנושי כולו, ולא רק למין האנושי, כי אם לקב"ה בכבודו ובעצמו, "אשר יצר את האדם בצלמו, בצלם דמות תבניתו". ומכאן נמשך איסור התורה של הנאה ממת(למעט מקרה בו נדרש אבר מן המת להצלת חיים, על ידי השתלה)אותו לומדים חז"ל על ידי 'גזירה שווה', המשווה בין פרשת מיתתה וקבורתה של מרים הנביאה לבין איסור ההנאה מעגלה ערופה, אותה נדרש הציבור להביא על נרצח שלא נודע מי הכהו.         
     גם איסור ההנאה מבשרה של העגלה הערופה לא משאלות של כשרות הוא נובע. הרי אילו לא נערפה אלא נשחטה כראוי, היתה יכולה להיות כשרה למהדרין, ועתה היא אסורה אפילו בהנאה! אף גופתו של אדם, דינה הוא כיוצא בזה. המישור העיקרי של הדיון ההלכתי עצמו אינו שאלה של כשרות, אלא עצם החובה לנהוג כבוד בגופו של אדם שבראו א-להים בדמותו ובצלמו. כאשר נדון בשאלה מנקודת מבט זו, ניווכח כי ההלכה הפורמלית עולה בקנה אחד עם התחושה המוסרית הטבעית שלנו.
     ואגב כך למדנו מה גדול הוא כבוד הבריות...

 

המחזיר עטרה ליושנה

בין החיות הטמאות בולטת היא החיה הטמאה מכול – החזיר. כה טמאה היא, כה מתועבת היא, עד שמנהג ישראל לדורותיו היה להימנע מלקרוא לה בשמה, ולציין אותה רק ברמז: 'דבר אחר'. אולם חז"ל עמדו על הרעיון שמבטאת חיה טמאה זו, תוך חשיפת תפקידה המיוחד בבניינו של עולם.
     ארבע החיות הטמאות המוזכרות בשמן בפרשה – הגמל והשפן, הארנבת והחזיר – מכוונות כנגד ארבע המלכויות: בבל ופרס, יוון ואדום. החזיר הוא אדום, עליו נאמר: "יכרסמנה חזיר מיער וזיז שדי ירענה". ועל כך מוסיף המדרש (ויקרא רבה פר' יג):
"ואת החזיר" – זו אדום. "והוא גרה לא יִגר" – שאינה גוררת מלכות אחריה. ולמה נקרא שמה 'חזיר'? שמחזרת עטרה לבעליה. הדא הוא דכתיב: "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה".
מלכות אדום, נוראה היא מכל שלוש המלכויות שקדמו לה, והדור הקודם, דור השואה, עד הוא לזוועותיה; זוועות אשר לא היה להן אח ורֵע מיום ברוא ה' א-להים אדם על פני האדמה. אולם דווקא נוראותה של מלכות זו, היא הנותנת את פתח התקוה, שכן זוהי המלכות האחרונה, שעליה להשיב את המלכות למקורה, לקב"ה, ולשליחיו עלי אדמות, לעם ישראל.
     על פי עיקרון זה מסביר המהר"ל מפראג (גבורות ה' פרק יח)דברי הגמרא במסכת סנהדרין (דף צח, א)המספרת על המשיח היושב בשערי רומי, ואומר:
כי מצד שההעדר דבוק במלכות אדום, מקבל העולם מלכות מלך המשיח כאילו הם דבוקים זה בזה לגמרי. ולזה הטעם היה ידו של יעקב אוחזת בעקב של עשו, שהרמז בזה, כי יעקב נאחז ונדבק בהעדר עשו שהוא נרמז בעקב שלו שהוא הסוף של דבר...
שתי תפיסות ישנן באשר לערכה של ה'מלכות' (או, בשפה המודרנית, המדינה)בעולם: האחת רואה את המלכות ככלי טכני להסדרת החיים. "הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו". ואילו השנייה רואה במלכות ערך מצד עצמה. בתודעתו של כל אדם מתרוצצות שתי הגישות הללו זו לצד זו. אולם בהשקפה היהודית, ערכיותה של ה'מלכות', ממה היא נובעת? – מדבר אחד: ממלכות ה'. "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא". חרדת הקודש בה עומד האזרח ביום עצמאותה של מדינתו – מכאן היא נובעת. אולם רק מלכות אחת נבחרה על ידי הקב"ה לבטא את מלכותו: מלכות ישראל, כפי שיצאה אל הפועל בשלמותה על ידי דוד מלך ישראל ושלמה בנו, עליו נאמר: "וישב שלמה על כסא ה' למלך". כל ארבע המלכויות – בגניבה לקחו את כתר המלכות הא-להי והניחו אותו על ראשו של בשר ודם. מכאן באה הערצת המלכות עד כדי האלהה של המדינה, עד כדי ראיית המדינה כערך עליון שמפניו יש לרמוס את כל הערכים. (את הדוגמא הקיצונית לכך ראינו באידיאולוגיה הנאצית ובחברתה הפשיסטית).
     גאולת עם ישראל, אם כן, איננה רק שיבה לארץ הנכספת, איננה רק קיבוץ גלויות, ואף איננה רק קבלת עצמאות ופריקת עול הגויים. יש בה שלב נוסף במירוץ השליחים ה'ממלכתי' של העולם. ה'ממלכתיות' עוברת במישרין מן המלכות הרביעית, מלכות אדום, אל מלכות ישראל.
יש לך להבין כי מלכות ישראל בהתחדשה, כמו שהיה ביציאת מצרים שהתחיל ממשלת ישראל... ולעתיד מלכות המשיח... היא יוצאה מן המלכות הראשונה שלפני זה. וזה כי מלכות ישראל הקדושה, שיש לה מדרגה א-להית פנימית, היא צומחת מתוך מלכות בלתי קדושה, שכך ראוי למלכות שיש לה מעלה א-להית מעלה פנימית.
באומרו "מלכות בלתי קדושה"אין המהר"ל מדבר על מדינת ישראל הנוכחית, אלא על המלכות שממנה היא צומחת, דהיינו: התפיסה המדינית של העולם המערבי, מן המנדט הבריטי ועד לחבירו האמריקני. ואכן רואים אנו מספר תהליכים הבאים בזה אחר זה. ברמה המוסרית, הגיעה הרעיון המדיני האירופי לפשיטת רגל מוחלטת בימי השואה, כאשר בשם המדינה וחוקיה נעשו הפשעים הנוראים ביותר עלי אדמות. וכתוצאה ארוכת טווח, הולך ושוקעת האלהת המדינה בכל העולם המערבי, והמדינה נתפסת כ'חברת אחריות גדולה' שנועדה לספק את 'זכויות האזרח', ותו לא. וברמה הפוליטית, במקביל, מוסר המנדט הבריטי, בתמיכת העולם הנוצרי והמערבי, את השלטון על ארץ ישראל לידי מדינת ישראל; דבר שעמד עליו כבר תלמידו של הרמב"ן בפירושו לשיר השירים: "וברשיון מלכי האומות ובעזרתם ילכו לארץ ישראל, ויהיה המלכות ההיא נמשך ואינו פוסק לעולם". ועתה, כאשר רעיון המלכות באדום הולך ובא אל קִצו, ומלכות ישראל קמה מעפר הגלות ומאפר הכבשנים, עליה להבין את תפקידה המיוחד. מלכות ישראל – קודש היא. לא האלהת המדינה מצד עצמה, ואף לא 'חברת אחריות', כי אם שליחות ונציגות למלכות ה' עלי אדמות, תוך מחוייבות ליישם בחיים המדיניים את כל ערכי המוסר הא-להי. זהו ייעודה, להיות יסוד לכסא ה' בעולם, כאשר ה'חזיר' – הוא אדום – מחזיר סוף סוף את עטרת המלכות לבעליה.

 

"אשרקה להם – ואקבצם"

עופות רבים מוזכרים ברשימת העופות הטמאים בפרשתנו. את המסורת כיצד לזהותם – איבדנו עוד לפני דורות רבים. אולם אף על פי כן ישנה משמעות עמוקה לשמותיהם. אחד מאותם עופות הוא ה'רֶחֶם', אשר בלשונם של חז"ל נקרא הוא בשם אחר: 'שרקרק'. את המשמעות הגנוזה בשני שמותיה של ציפור עלומה זו מבארת לנו הגמרא במסכת חולין (סג, א): "רחם – זו שרקרק. למה נקרא שמו 'רחם'? כיון שבא רחם – באו רחמים לעולם". על כך מוסיפה הגמרא תנאי: אימתי מעיד הרחם על הרחמים הבאים לעולם? בשעה שהוא יושב על עצם כלשהו ושורק. ומכיון שכך – מסיקה הגמרא "וגמירי, דאי יתיב אארעא ושריקאתא משיחא, שנאמר: אשרקה להם ואקבצם". דהיינו: אם אותה ציפור יושבת על הארץ ושורקת – סימן מובהק הוא לביאת המשיח ולקיבוץ הגלויות.
     על עניינו של השרקרק כמבשר המשיח שמעתי את שיחתו של מו"ר הרצי"ה זצ"ל: האותיות "ש. ר. ק." באות בסדר הפוך מאשר סדר הא"ב (ק', ר', ש'). ה'שרקרק' היושב על הארץ הוא תקופה מלאה תהפוכות. וכאשר אנו רואים תקופה כזאת, הרי זהו אות לבשר את הגאולה: "אשרקה להם ואקבצם". גאולת ישראל קוראת תיגר על הסדר הקיים בעולם ובארץ. תהפוכות, מהפכות ומהפכים הבאים לעולם בתחומי חיים שונים הם המעידים על הסדר החדש המתחיל לבצבץ מעבר לאופק הראייה.
     כוחן של אותן תהפוכות הנרמזות במילים "אשרקה להם"לפעול לביאת המשיח נעוץ בהמשכו של הפסוק "ואקבצם".ואת זאת ננסה לפענח בעזרתו של המהר"ל מפראג (נצח ישראל פרק מב). המהר"ל עומד על כך שאותיות המילה 'שרק' הן גם אותיותיה של המילה 'קשר'. גם פעולת ה'שריקה' מחייבת קיבוץ והצמדה של שתי השפתיים. ועל כן ההגייה 'אוּ' – המחייבת קיבוץ של השפתיים – נקראת בעברית גם 'שׁוּרוּק' (בכתיב המלא)וגם 'קֻבּוּץ' (בכתיב החסר). כך מורה גם שמה השני של הציפור רחםעל רחמים כנים ועל אהבת אמת, שאף הם ממקום האחדות והקיבוץ הם באים.
     בהמשכה של אותה סוגיית גמרא מסופר על שרקרק אחד שישב על גבי שדה חרושה ושרק, אך במקום לראות בביאת המשיח, ראו הנוכחים אבן אשר נפלה מן השמים ורוצצה את ראשו, ואמרו: בוודאי – בדאי הוא זה. אימתי מבשר השרקרק את ביאת המשיח? דווקא כשהוא עומד על קרקע מוצקה. אם הוא עומד על עצם בולט כלשהו – אמנם מעיד הוא על רחמים הבאים לעולם, אולם רחמים אלו באים רק למקום מוגדר ומצומצם ולא על הארץ כולה. ואם עומד הוא על קרקע חרושה, מתפוררת וחסרת יציבות – אינו אלא שקרן, החולם חלומות באספמיא אודות 'מזרח תיכון חדש'... ואף אנו נשים לבנו לכך שהפועל 'שרק' – כשם שאותיותיו הן 'קשר', יכולות הן להיות גם 'שקר'. לא מספיק לראות את התהפוכות העוברות על העולם. לא מספיק לחלום חלומות נשגבים על עתיד מלא רחמים ואהבה, אחדות ושלום. החלומות הגדולים צריכים להיות יושבים על קרקע מוצקה ויציבה ולא על רגבים מתפוררים העפים ברוח לכל עבר.
     עומק נוסף מביא לנו ר' צדוק הכהן מלובלין בספרו 'דברי סופרים'. הפירוד והאכזריות כל אלה באים לידי ביטוי באותיות: 'ק. ר.'. על עמלק, למשל, נאמר: "אשר קרך בדרך". אכזריותו של העורב מתבטאת בקול שהוא משמיע: 'קרע, קרע' (וכן הציפורים מכונות בגמרא על פי הקרקורשלהן). ואין דבר יותר מעצבן ומרחיק בין בני אדם מאשר ביקורת. האות ש', לעומתן, היא אות מחברת. שלושה קווים מקבילים נפגשים והופכים לאות אחת, העומדת על בסיס משותף, זו האות הפותחת את המילה 'שלום'. כאשר אות זו מצטרפת אל הצירוף 'רק' – הרי הוא הופך להיות 'קשר' בדמותו של ה'שרקרק'. הפירוד מקומו הוא בביטוי: 'רק': רק אני צודק. רק אצלי נמצאת האמת. איש השלום אינו בהכרח פלורליסט האומר שאין אמת כלל ולכן "כל אחד והאמת שלו". איש השלום האמיתי אומר: 'גם'. כלומר, אצלי נמצאת האמת, אבל גם אצל הזולת יש נקודות של אמת. אמנם אני צודק, אבל גם בדבריו יש מידה של צדק, גם לו ישנם צרכים שראוי ונכון לתת להם מקום. או אז, היחס המנוכר, הקר והיבש(כמו 'קרש')שבין איש לרעהו, הופך להיות קשר חם: "רחם  זו שרקרק".
     אף אנו מבקשים להיות בבחינת "אשרקה להם ואקבצם". ידוע לנו כי נמצאים אנו בתקופה של תהפוכות. דברים רבים משתנים במהירות. לא תמיד חשים אנו קרקע מספיק יציבה מתחת לרגליים. המציאות מלאה תופעות של 'רק' ושל 'קר', של 'שקר' ושל 'קרש' מחד, ותופעות של 'רחם', 'קשר' ו'שרק' מאידך. ואף תופעות אלה – מהן דמיוניות ושקריות המדדות על רגבים חרושים (שקר), ומהן ניצבות איתן על קרקע המציאות, מעמיקות שורשים בתוכה ומצמיחות מתוכה את האמת הגדולה (קשר), "אמת מארץ תצמח".
 

"השרץ השורץ על הארץ"

פעמים רבות חוזרת התורה על איסור אכילת שרצים. לא מצאנו איסור בין איסורי המאכלות, אשר התורה חוזרת עליו פעמים כה רבות. דרכם של חז"ל, כשהם מוצאים איסור החוזר על עצמו פעם אחר פעם, שהם מוצאים בכל חזרה הסבר לעוד פרט מפרטי ההלכה. אך לא כך דרשו את חזרת התורה על איסור אכילת השרצים. בגמרא נאמר שכל חזרה באה להכפיל את האיסור, עד שהאוכל את שרץ העוף, למשל, עובר שישה לאווין! לשם השוואה, האוכל כזית מבשרו של ה'דבר-אחר' אינו עובר אלא בלאו אחד ויחיד.
     מה ראתה איפוא תורתנו להחמיר כל כך בדינם של החרקים הקטנים? נראה א"כ לומר כי היא הנותנת. דווקא קטנותו של החרק גורמת לאדם לזלזל בו. ודווקא בנטייה הזאת באה התורה לטפל. האדם הגדול והחשוב לומד להכיר את מקומו בעולם דווקא כאשר הוא לומד להעריך את המשקל הסגולי הנמצא בכוחות החיים ובחכמת הבורא המתגלים באותו חרק קטן. חז"ל אף אמרו: "מפני מה נברא אדם אחרון לכל מעשה בראשית? שאם תזוח דעתו עליו, יאמר לו: יתוש קדמך".
     המדע המודרני מלמד את האדם מהו כוחו של החרק. בעידן שבו למדנו כי הכחדה של מין חרקים אחד ויחיד יכולה לשבש את כל האיזון בטבע, בעידן שבו יודע כל חקלאי כי הטכנולוגיה של חמרי ההדברה קורסת פעם אחר פעם בפני כוח החיים וההישרדות של מיני החרקים – לומד הוא האדם את מקומו האמיתי גם ביחס לחרקים הקטנים השורצים על הארץ.
     מי שמגיע להכרה כזאת, בו מתקיים הפסוק: "כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים... – אלמלא לא העליתי את ישראל ממצרים אלא בשביל שאין מיטמאים בשרצים כשאר אומות, דיים".
 
 

חיים מלא הוא העולם,
חיים נותן הבורא לכולם:
גם לגדולים, אדם ובהמה,
גם לקטנים, תולעי אדמה.
בגדולים נביט על גדולתו,
ובקטנים נראה את חכמתו.
כולם, כולם, מחי ועד מת,
עליהם תצוה תורת אמת.
 
מכל עולמו בחר הא-ל,
בנו, עמו, עם ישראל.
באהבה קרב את האבות,
ולנו נתן תורה ומצוות.
ומכל בני אדם ונוח,
רק לנו ניתן הכוח,
לראות איך דבר א-לוקים
כל צומח וחי מחיה ומקים.
ועל כל חי, מגדול ועד דל,
מלאך מכה ואומר לו: גדל.
 
ציוה לעמו, עם סגולה,
לבלתי אכול טריפה ונבילה:
לא 'דבר-אחר' ולא שרץ,
ולא כל חי הרומש על הארץ;
רק דג ובהמה כשרה
וכל חיה טובה וטהורה
 
ה' א-לוקינו, נותן התורה,
אותנו הזהיר מכל עבירה;
ומשקל נתן לכל איסור,
לדעת מה קל ומה חמור
ואם נביט על אלה השנים,
אשר בשתי כפות המאזנים,
נראה כי זה היתוש ,
הנראה כה קטן וכחוש,
פי שישה כבד הוא יותר,
מאשר שכֵנו ה'דבר-אחר'.
אין זה מקרה או טעות,
אלה הן מצוות הכשרות:
שאם תראה אדם בן-נוח
אשר דעתו עליו תזוח,
לו תוכל לומר בלחש:
לא לך גאות וכחש;
כי בסדר בריאת עולם,
אתה נבראת אחר כולם;
ואף זה, היתוש הקטון,
לפניך נברא הוא ראשון.

 

x עסקים קופונים TV מאמרים שירותים צור קשר